מחברת המאמר מונה את כל החברות המספקות שירותים לכל אחד כמעט - חברות סלולר, ספקי אינטרנט, חברות אשראי, חברות ביטוח, בנקים, הרשתות הקמעוניות ועוד.
המחברת טוענת כי הן אוגרות מידע על לקוחותיהן. המידע הנאגר הוא מידע שאנו מספקים לחברות עם ההצטרפות לשירותיהן כמו גם מידע שהחברות מקבלות בתקופת צריכת השירות לגבי פעולותינו.
לטענת מחברת המאמר, החברות הללו יודעות על לקוחותיהן אף יותר ממה שהלקוחות עצמם מודעים לו מאחר והן זוכרות פרטים שאנו נוטים לשכוח.
המחברת מזכירה את חוק נתוני האשראי הצרכני, מאוגוסט 2004, המתיר לחברות שקיבלו רישיון לכך, לאסוף חומר על ההיסטוריה הפיננסית של הצרכנים ולמכור את החומר הזה לחברות מסחריות ולצרכנים פרטיים (בתנאים מסוימים).
בין המידע שניתן לקבל על ההיסטוריה הפיננסית של לקוחות מונה המחברת פשיטות רגל, צווי הוצאה לפועל, צ`קים חוזרים, חשבונות מוגבלים, חובות שלא שולמו במועד לבנקים, כרטיסי אשראי, גובה מסגרות אשראי שהועמדו והלוואות שניתנו.
לטענת מחברת המאמר, לחברות סלולר יש גם מידע על מיקומנו המדויק בכל רגע נתון. צו בית משפט יכול לחייב אותן להסגיר אותו. לחברות הסלולר גם מידע לגבי קשריו החברתיים או עסקיים של כל לקוח, מידע לגבי מי מתקשר אליו הכי הרבה ולמי הוא מוציא הכי הרבה שיחות. גם לחברות כרטיסי האשראי מידע על מיקום הלקוח לפי היסטוריית הרכישות של הלקוח.
לפי דו``ח אשר פורסם לאחרונה על ידי גוף בינלאומי לפרטיות הפועל בבריטניה ללא מטרות רווח, ארה``ב דורגה במקום השני ברשימת המדינות הכי גרועות בכל הקשור להגנת הפרטיות ובתחתית הדירוג באכיפת חוקים ותקנות קיימים אשר נועדו להגן על הפרטיות.
למאמר בנושא ``חדירה לפרטיות? את מי זה מעניין!`` לחצו כאן .
|
