Share


 

 

תאריך: 08.01.2008

פ 6136/07

בית משפט השלום תל אביב יפו

בפני כב` השופטת כוחן חיותה

מדינת ישראל נ` קורידו שלמה

  

העובדות
 
1. הנאשם הועמד לדין בשתי עבירות: פרסום והצגת תועבה – עבירה לפי סעיף 214 (ב3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ובפגיעה בפרטיות –  עבירה לפי סעיף 2 + 5 (1) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א – 1981.

 

2. ביום 20.08.2007 צילם הנאשם בחוף הים "מציצים" באמצעות מכשיר טלפון סלולארי, קטינים בעירום. ב"כ הנאשם העלה שלוש טענות:  
א. מעובדה מס` 2 בכתב האישום, המסתמכת על הודאת הנאשם בלבד, אין בחומר הראיות "דבר מה" לחיזוק ההודאה ועל כן יש לזכות את הנאשם.
ב. תצלום של ילד עירום אינה מהווה "חומר תועבה" כמשמעותו בחוק".
ג.  צילום בחוף ים הומה אינו מהווה עבירה של פגיעה בפרטיות.

 

3. בחקירתו במשטרה, תיאר הנאשם בעדות ארוכה ומפורטת מה עשה ביום המעצר ומה הניע אותו לבצע את המעשה. במקרא ההודיה התקבל הרושם כי הגרסה סדורה, קוהרנטית, הגיונית ואמינה. לגבי חלק זה של ההתרחשויות, אין חולק, כי קיימות ראיות חיצוניות המהוות "דבר מה", שכן הוא נתפס בכף.
 

4. קיימים שני מבחנים הבודקים מהימנותו של הודאה במשטרה – מבחן פנימי להודעה על פיו מעריכים את משקל ההודאה לאור סימני האמת המתגלים בה, בהודאת הנאשם נמצאו סימני אמת רבים, כך שככל שמשקלה של ההודיה גבוה יותר, כך טיב ה"דבר מה" צריך להיות קטן יותר ולהפך. על פי הפסיקה תוספת "דבר מה" אינה צריכה להיות לגבי כל עובדה ועובדה בנפרד, שכן "דבר מה" תכליתו לאיין חשש שמא מדובר בהודיית שווא. הימנעות הנאשם מלעלות על דוכן העדים עשויה להוות "דבר מה".

 

5. כאמור, נוכח המשקל הרב שנתן בית המשפט להודיית הנאשם, די בראייה שמשקלה דל ומועט שתהווה תוספת ראייתית – "דבר מה", וכן בהסתמך על הפסיקה, שתיקתו של הנאשם מהווה "דבר מה" להוכחת העבירה כמפורט בסעיף 2 לכתב האישום.

 

 בית המשפט קבע
 

6. בעבירת פרסום תועבה המיוחסת לנאשם, לא הגדיר המחוקק את המונח "תועבה" והשאירו לפרשנותו של בית המשפט, יש לצקת תוכן למילה "תועבה" לאור התכלית שלשמה חוקק החוק והיא הגנה על קטינים מפני סוטי מין וצמצום הפגע של הפדופיליה.

 

7. הנאשם חזר וציין בהודיותיו כי צילם ילדים לצורך סיפוקו המיני, משמע ביקש לעשות שימוש נלוז בצילומים. צילום עכוז של קטין, שהינו זר לנאשם – הינו חומר תועבה שהחזקתו אסורה וכל פרשנות אחרת תחטיא את מטרת המחוקק, על כן קובע בית המשפט כי הצילומים שנשמרו במכשיר הטלפון הנייד של הנאשם הינם פרסום תועבה.

 

8. לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם לא עבר במעשיו על חוק הגנת הפרטיות וכי מאחר והקטינים המצולמים היו חשופים לעיני כלל הציבור, כחלק ממוסכמה חברתית אין פגם או פסול שילדים יסתובבו בערום בחוף ים, שכל מאן דהוא יוכל לצלמם, עוד הוסיף כי בעצם הצילום לא הייתה הטרדה במשמעותו של החוק.

 

9. בית המשפט דוחה טענה זו, כי הילדים ו/או הוריהם נתנו הסכמה מכללא לצלמם, מעצם העובדה שהתהלכו ערומים בחוף הים, נקל לשער, שאילו ההורים היו יודעים  שהצילומים של ילדיהם מצאו דרכם לנאשם העושה בהם שימוש למטרות מיניות פסולות – לא היו נותנים יד לדבר. כל שכן ראוי להדגיש כי אין מדובר בצילום תמים ואקראי אלא במי שהגיע לחוף בכוונה ברורה לצלם קטינים. על כן קובע בית המשפט כי מעשיו של הנאשם מהווים עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות.

 

10. ב"כ המאשימה מבקשת לשלוח את הנאשם לתסקיר והסנגור מתנגד לכך נחרצות. לטענת ב"כ המאשימה מדובר באדם מסוכן לקטינים ולא בכדי נעצר עד תום ההליכים, על כן רצוי במקרה זה לקבל תסקיר קציר מבחן, שכן למיטב ידיעתה, נמנע הנאשם באופן מופגן מקבלת טיפול.

 

11. ב"כ הנאשם מודיע לבית המשפט כי לא ישתף פעולה מאחר והוא כופר במיוחס לו בכך שהמעשים אינם בגדר מעשי מין, ב"כ הנאשם מעוניין לערער על החלטת בית המשפט.

 

12. בית המשפט קובע כי רצונו של ב"כ הנאשם לסיים את התיק על מנת שיוכל להגיש ערעור, הינו נימוק שיש להתחשב בו, אך הוא אינו נימוק שבילתו אין.

 

13. בית המשפט דוחה את התיק לקבלת תסקיר ולטיעונים לעונש, למועד מאוחר יותר.

 

14. בקשה לדחיית הגשת התסקיר, נדחית, הנאשם עצור עד תום ההליכים.
 
 

 

   

פ 006136/07

בית משפט השלום תל אביב-יפו

08/01/2008

תאריך:

שופט: כוחן חיותה

בפני:

 

 

 

מדינת ישראל 

בעניין:

המאשימה

מזרחי

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

נ ג ד

 

 

קורידו שלמה – בליווי

 

נאשם

 מסראווה

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

 

 

 

החלטה

 

 

1.         הנאשם הועמד לדין בשתי עבירות: פרסום והצגת תועבה – עבירה לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ובפגיעה בפרטיות – עבירה לפי סעיף 5+2(1) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א – 1981.

 

2.         אין חולק, כי ב- 20/8/07 שעה 18.45 הנאשם צילם בחוף הים "מציצים", באמצעות מכשיר טלפון סלולארי, קטינים בערום. בהסתמך על חומר החקירה שהוגש כולו בהסכמה, העלה ב"כ הנאשם שלוש טענות.

 

א.         עובדה מספר 2 בכתב האישום מסתמכת על הודאת הנאשם בלבד ואין בחומר הראיות "דבר מה" לחיזוק ההודאה ועל כן יש לזכות את הנאשם מעובדה זו.

 

ב.         תצלום של ילד ערום אינו מהווה "חומר תועבה" כמשמעותו בחוק.

 

ג.          צילום בחוף ים הומה אדם אינו מהווה עבירה של פגיעה בפרטיות.

 

"דבר מה"

 

4.         עובדה מס` 2 לכתב האישום מייחסת לנאשם צילום בחוף הים של 4 קטינים בני 3, 16 ו- 11, חלקם מעורטלים, בין התאריכים 30/7/07 ל- 20/8/07.

 

5.         עובדה זו נסמכת על דברי הנאשם בחקירתו במשטרה.

 

6.         הנאשם מסר מספר הודעות. בהודעתו מיום 22/8/07 שעה 14.15 (ת/7) מספר הנאשם, כי מלבד הצילומים שצילם ביום המעצר 20/8/07, לגביהם, כאמור, אין מחלוקת, הוא צילם ארבעה ילדים נוספים שאת תיאורם הוא מוסר: "ילד שיושב בבגד ים ירוק זה ילד אחר. יש ילד עם בגד ים לבן שעומד ליד אנשים ויש עוד ילד והיה ילד שצילמתי בנמל ומחקתי" (ש` 102-101).

            בהמשך מתאר הנאשם את גיל הקטינים, ש` 107-106: "אחד אני חושב בן 6 בערך זה שערום, אחד בן 9 נראה לי זה שעומד ליד אנשים, זה שבתוך הים נראה לי בן 11 וזה שצילמתי ומחקתי בן 3 ל- 5 בערך".  בהמשך מסביר הנאשם, כי הוא יודע את גילם על פי מראם.

 

7.         התיאור האמור מפורט ומדוקדק ומהווה חלק מעדות ארוכה ומפורטת המשתרעת על 8 עמודים, בה הנאשם מגולל, בין השאר, מה עשה ביום המעצר ומה הניע אותו לבצע את המעשה. כך מספר הנאשם, כי באותו יום צפה בסרטים פורנוגרפים של אחיו: "...הסרט הדליק אותי והלכתי לשטוף את העיניים. רציתי לראות בחורות וילדים". (ש` 99). הנאשם מספר על אירוע שאיש מלבדו לא ידע אודותיו, סיממן מובהק לאמירת אמת.

 

8.         הנאשם מסר את הודייתו במלל חופשי, השיב לשאלות פתוחות ונתן תשובות ענייניות והגיוניות. למקרא ההודייה, הרושם המתקבל הוא של גרסה סדורה, קוהרנטית, הגיונית ואמינה ולאור סימני האמת הרבים שנתגלו בהודייה, יש לתת לה משקל מירבי.

 

9.         בתחילת ההודייה מוסר הנאשם תאור של מעשיו ביום המעצר. לגבי חלק זה של ההתרחשויות, אין חולק, כי קיימות ראיות חיצוניות המהוות "דבר מה", שכן הוא נתפס בכף.

           

            אין לעשות אבחנה בין חלק אחד של ההודייה לחלק האחר שבה ואין לנתק את האירועים בצורה מלאכותית ולומר, כי לגבי החלק הראשון של ההודייה המגובה בראיות חיצוניות, דברי הנאשם אמת הם ואילו לגבי החלק האחר – המתייחס לאירועים קודמים – אין ראיה חיצונית המהווה "דבר מה" ועל כן, אין לייחס לו אשמה בגין אותן עובדות.

 

            כאמור, הנאשם תאר את האירועים ברצף, יש קשר הגיוני בין האירועים השונים, הנאשם נתן תאור מדויק ומדוקדק של הילדים המצולמים וברי לי, כי מדובר בדברי אמת.

 

10.        כדי להתמודד עם החשש שמא נאשם מסר הודאת שווא בחקירה, קיימים שני מבחנים – פנימי וחיצוני.

            המבחן הראשון הינו פנימי להודאה, ועל פיו מעריכים את משקל ההודאה לאור סימני האמת המתגלים בה.

            כאמור, בהודאת הנאשם סימני אמת רבים ומובהקים. ככל שמשקלה של ההודייה גבוה יותר, כך טיב ה"דבר מה" צריך להיות קטן יותר ולהיפך.

 

11.        על פי הפסיקה, תוספת ה"דבר מה" אינה צריכה להיות לגבי כל עובדה ועובדה בנפרד, שכן ה"דבר מה" תכליתו לאיין חשש שמא מדובר בהודיית שווא.

            ולכך התייחס כב` השופט קדמי בספרו "על הראיות" חלק ראשון (2003) עמ` 148:

 

            "במקום שמדובר בסדרת עבירות הקשורות אחת ברעותה עד כדי היותן מסכת אחת, די ב`דבר מה` לאחת מן העבירות...".

 

12.        כאמור, חלק מההודייה נתמך בראיות חיצוניות ואלה "פורשות חסותן" על מכלול ההודייה, לרבות האירוע המתואר בעובדה מס` 2.

 

13.        אם בכך לא סגי ולמעלה מהצורך, הימנעות הנאשם מלעלות על דוכן העדים או בלשון אחרת "שתיקת הנאשם" עשויה להוות "דבר מה".

            ראה רע"פ 4142/04 סמל איתי מילשטיין נ` התובע הצבאי הראשי תק` על` 2006.

            וכך אמרה כב` השופטת ארבל את דברה (מול סעיף 24):

 

            "... עמדתי היא כי בהסתמך על סעיף 162 לחוק, הימנעותו של נאשם מלהעיד יכולה לספק גם את הדרישה ל`דבר מה נוסף` להודאת חוץ שנמסרה על ידו. אמנם, אין מדובר בתוספת שהיא `חיצונית` לנאשם, ... אך מדובר בתוספת שהיא `חיצונית` להודאה, ולטעמי, יש בכוחה לאמת, במידה הנדרשת, את הודאתו של הנאשם במעשים המיוחסים לו".

           

14.        כפי שצויין למעלה, נוכח המשקל הרב שנתתי להודיית הנאשם, די במקרה שלנו בראיה שמשקלה דל ומועט שתהווה תוספת ראייתית – "דבר מה".

            במקרה בו עסקינן ובהסתמך על הפסיקה האמורה, שתיקתו של הנאשם מהווה "דבר מה" להוכחת העבירה המפורטת בעובדה מס` 2 לכתב האישום.

 

פרסום תועבה

 

15.        ב"כ הנאשם טען, כי צילום ילד במערומיו אינו חורג מצילום לגיטימי בעיתון או במדיה ולטעמו, תכלית השימוש הסובייקטיבית של הנאשם אינה יכולה להפוך צילום לגיטימי לבלתי לגיטימי.

 

16.        הנאשם מואשם בפרסום תועבה לפי סעיף 214 (ב3) שזה לשונו:

 

            "המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין דינו מאסר שנה; לעניין זה סעיף קטן זה ש`מחזיק` – למעט המחזיק באקראי ובתום לב".

 

17.        המחוקק לא הגדיר את המונח "תועבה" והשאיר את העניין פתוח לפרשנות של ביהמ"ש.

            המילה "תועבה" מגלמת בתוכה רגש של תיעוב וסלידה. ספרות ואמנות תועבה – הינה ספרות ואמנות פורנוגרפיים שמגמתם לגרות את היצר.

 

18.        הנאשם חזר וציין בהודיותיו, כי צילם את הילדים לצורך סיפוקו המיני, משמע ביקש לעשות שימוש נלוז בצילומים.

 

            לא זו אף זו, הנאשם תר במיוחד אחר ילדים ערומים והתמקד באיבר מינם. אין מדובר בצילום אקראי, אלא בצילום שנבחר למטרה ספציפית וברורה.

 

19.        יש לצקת תוכן למלה "תועבה" – לאור התכלית שלשמה חוקק החוק, והיא הגנה על קטינים מפני סוטי מין וצמצום הפגע של פדופיליה הפושה בעולם בכלל ובארץ בפרט.

 

20.        אין לנתק את הצילום מהנסיבות והמטרות שאפפו אותו. התעלמות מהכוונה של הנאשם לעשות שימוש בתמונה של ילד רך לצורך סיפוקו המיני, תרוקן מתוכן את הוראת החיקוק ואת התכלית שלשמה הוחק החוק.

 

21.        סעיף החוק עושה אבחנה בין "המחזיק" באקראי ובתום לב לבין מי ש"מחזיק" שלא בתום לב ושלא באקראי. בענייננו, אין חולק, כי הנאשם בחר לצלם את הקטינים מתוך ציבור שלם של מתרחצים, ועל כן אין לומר שמדובר בהחזקה באקראי. 

            אשר לתום הלב, הנאשם העיד, כי בא לחוף הים כדי לצלם קטינים על מנת להגיע לסיפוק מיני, משמע, המניע שולל לחלוטין את "תום הלב".

 

22.        צילום עכוז של קטין, שהינו זר לנאשם – גם אם נתעלם ממניעיו של הנאשם – הינו חומר תועבה שהחזקתו אסורה וכל פרשנות אחרת תחטיא את מטרת המחוקק.

 

23.        לאור האמור, אני קובעת שהצילומים שנשמרו במכשיר הטלפון הנייד של הנאשם הינם פרסום תועבה.

 

פגיעה בפרטיות

 

24.        ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם לא עבר במעשיו על חוק הגנת הפרטיות.

            לטענת ב"כ הנאשם, מאחר והקטינים המצולמים היו חשופים לעיני כלל הציבור, כחלק ממוסכמה חברתית, לפיה אין פגם או פסול שילדים יסתובבו בערום בחוף ים, קיימת הסכמה מכללא או הסכמה שבשתיקה, שכל מאן דהוא יוכל לצלמם.

            עוד הוסיף וטען ב"כ הנאשם, כי בעצם הצילום לא היתה הטרדה במשמעותו של החוק.

 

25.        הסעיף הרלבנטי לענייננו הינו סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות:

 

            "2. פגיעה בפרטיות הוא אחד מאלה:

            (1) בילוש או התחקות אחר אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".

 

26.        אני דוחה מיניה וביה את הטענה, כי הילדים ו/או הוריהם נתנו הסכמה מכללא לצלמם, מעצם העובדה שהתהלכו ערומים בחוף הים.

            אין טענה צינית ומקוממת מזו. אין להחיל דין שווה בין ילד לבגיר. אדם בוגר החושף את אבריו לעיני כל עושה זאת במודע וניתן לראותו כמי שמסכים שיצלמו אותו, וגם זאת במגבלות מסוימות, שאין זה המקום והזמן לפרטן. לא כך הדבר כשמדובר בילד קטן ותמים, נטול כשרות משפטית, שעושים בו שימוש ציני למטרות נלוזות.

 

            גם כאן מן הראוי להדגיש את הנסיבות. אין מדובר בצילום תמים ואקראי, אלא במי שהגיע לחוף בכוונה ברורה, תר ובלש אחר טרפו וצילם קטינים בזה אחר זה.

            אין להעלות על הדעת שמי מההורים שילדו צולם נתן לכך הסכמה, אף מכללא. נקל לשער, שאילו ההורים היו יודעים שהצילומים של ילדיהם מצאו דרכם לנאשם וזה עושה בצילומים שימוש למטרות מיניות פסולות – פלצות היתה אוחזת בהם.

 

28.        בהקשר לחוק הגנת הפרטיות לדיבור "ברשות היחיד" יש משמעות שונה מזו המקובלת. אין לראות את המונח "ברשות היחיד" כ"יחידה קניינית", אלא הוא מצביע על "יחידה אוטונומית", קרי, המרחב שבתוכו זכאי להיות אדם עם עצמו. "הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום". (ראה: בג"צ 6650/04 פלונית נ` ביה"ד הרבני האזורי בנתניה, תק`-על` 2006(2) 1736; דנ"פ 5753/06 סברי ג`רייס נ` מ"י תק` על 2006 (3) 498).

 

29.        הנה כי כן, עובדת היות הקטינים מהלכים ערומים בחוף ים, אינה שוללת מהם את זכותם לפרטיות וזכות זו טומנת בחובה גם את הזכות שאיש לא יבלוש בעקבותם ולא יצלמם.

 

30.        עובדתית, אין לומר שמעשיו של הנאשם לא היוו הטרדה, הן בפן הערטילאי והן בפן המעשי. בפן המעשי, מעשיו של הנאשם עוררו את תשומת לבם של עוברי אורח בחוף, אלה היפנו תשומת לבו של המציל שאף הוא חזה במעשי הנאשם. גם אם תרצה לומר, כי לאלה אין קשר לקטין ועל כן הם לא נכללים במושג "הטרדה", הרי שעצם הצילום של הקטינים ללא ידיעתם מהווה "הטרדה אחרת", ואין נפקא מינה אם הורי הקטינים הגישו תלונה אם לאו. 

 

31.        אני קובעת, אפוא, כי מעשיו של הנאשם מהווים עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות.

 

ניתנה היום, ‏08 ינואר 2008, במעמד הצדדים.

 

סג"נ ח. כוחן - שופטת

 

 

 

ב"כ המאשימה:

אבקש להרשיע את הנאשם.

 

הכרעתֿֿדין

 

בהמשך להחלטתי ועל יסוד הודאת הנאשם, אני מרשיעה אותו בפרסום והצגת תועבה ובפגיעה בפרטיות.

 

ניתנה היום, א` בשבט, תשס"ח (8 בינואר 2008), במעמד הצדדים.

 

סג"נ ח. כוחן - שופטת

 

ב"כ המאשימה:

יש כאן מצב מוזר ונדיר שבו המדינה מבקשת לשלוח את הנאשם לתסקיר והסניגור מתנגד לכך נחרצות. 

אני מגיש לביהמ"ש את גליון הרשעותיו של הנאשם וכן מגיש כתב אישום מבימ"ש המחוזי בו הורשע וכן את הכרעת הדין וגזה"ד. באותו תיק הוגש תסקיר שהוזכר בגזה"ד.

עולה כי מדובר באדם מסוכן לקטינים. אמנם זה לא נלמד בצורה ישירה מהכרעת הדין או מגזה"ד במקרה שלנו, אלא יש כאן רמזים לנטיותיו, אך לאור עברו המוכח, מדובר באדם מסוכן ולא בכדי נעצר עד תום ההליכים בתיק זה. לכן, במקרה כזה רצוי לקבל תסקיר קצין מבחן מאחר וחסר לנו מידע אם בתקופת מאסרו קיבל טיפול נגד הפדופיליה וכן מה מידת מסוכנותו. למיטב ידיעתנו, הוא נמנע באופן מופגן מלקבל טיפול. לכן אבקש להוציא צו לקבלת תסקיר לגביו.

 

ב"כ הנאשם:

אני מתנגד לכך שהנאשם ישלח לתסקיר. התובע טוען כי חסר לו מידע לגבי עניינו של חברי. אני סבור כי מדובר בבקשה צינית ועניין של משיכת זמן.  

אם ביהמ"ש יפנה את הנאשם לשירות המבחן, אני מודיע לביהמ"ש כי הוא לא ישתף פעולה מאחר והוא כופר במיוחס לו ולא רק ברמה שלא נעשו המעשים אלא ברמה שהמעשים אינם בגדר מעשי מין. אנחנו נגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש.

בהליך המעצר, הזמין ביהמ"ש תסקיר בעניינו של הנאשם, אנו ביקשנו לבטל את ההחלטה הזו והתביעה השאירה את העניין לשיקול דעת ביהמ"ש ובסופו של דבר ביהמ"ש השתכנע ולא הפנה את הנאשם לקבלת תסקיר.

אני מתנגד לתסקיר מאחר ואני מבקש לקצר את ההליכים על מנת שאוכל להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על-אתר.

החלטה

לאחר שהנאשם הורשע, עתרה התביעה לדחות את התיק לקבלת תסקיר וזאת, נוכח הרקע לביצוע העבירות ולאור עברו של הנאשם בעבירות מין.

 

ב"כ הנאשם מתנגד נחרצות לדחיית התיק לקבלת תסקיר ובטענותיו נשמע איום מרומז שהנאשם לא ישתף פעולה עם שירות המבחן, אם ביהמ"ש יקבל את עמדת התביעה.

 

אני תמהה על עמדת ב"כ הנאשם, בעיקר ובפרט על האיום המרומז.

 

גם אם הנאשם יחליט שלא לשתף פעולה עם שירות המבחן, יש לכך משמעות. בנוסף, מתוך עיון בהודעות של הנאשם במשטרה עולה, כי הרקע לביצוע העבירות הינו סטיותיו המיניות.

 

בעבירות מסוג זה יש רבלנטיות לקבלת תסקיר, אשר יחווה דעה לגבי מסוכנות הנאשם, לגבי דחפיו המיניים וכו`.

 

הרצון של ב"כ הנאשם לסיים את התיק על –אתר על מנת שיוכל להגיש ערעור, הינו נימוק שיש להתחשב בו, אך הוא אינו נימוק שבילתו אין.

 

אני דוחה את התיק, לקבלת תסקיר ולטיעונים לעונש, לתאריך 21/1/08 שעה 09.00.

הנאשם יובא באמצעות שב"ס.

 

המזכירות תעביר החלטתי לשרות המבחן.

לתשומת לב שרות המבחן – הנאשם עצור עד תום ההליכים בכלא הדרים. אין לדחות את הגשת התסקיר.

 

ניתנה היום, א` בשבט, תשס"ח (8 בינואר 2008), במעמד הצדדים.

                                                                               

סג"נ ח. כוחן - שופטת

קלדנית: אביגיל

 


08/01/2008



מדורים

 

קניין רוחני

לשון הרע

מידע כללי

הגנת הפרטיות

מסחר אלקטרוני

זכויות יוצרים

לשון הרע

אילון ושות` עורכי דין

דואר זבל

מניות, ניירות ערך

סימני מסחר

תביעת לשון הרע

אודות דיני רשת

משרדי עורכי דין

מונופולין, הגבלים עסקיים

פטנטים

לשון הרע בפייסבוק

ניהול משברים

קניין רוחני

שמות מתחם

 

 

חוקרים פרטיים

סקס פורנוגרפיה

דואר אלקטרוני

סוגיות בזכויות יוצרים

פלילים

מומחים יועצים

שיתוף קבצים

עבודה

זכויות יוצרים בתמונות

עבירות מחשב

עו"ד אביב אילון

מנהל סחר אלקטרוני

ריגול ומעקב

זכויות יוצרים במוזיקה

עבירות אינטרנט

יעוץ משפטי

הימורים

ספקי שירותים

זכויות יוצרים בתוכנה

הונאה

 

סמכות שיפוט

טרור קיברניטי

זכויות יוצרים בוידאו, סרטים וטלויזיה

פלילים

 

בורורות גישור

מנועי חיפוש באינטרנט

זכויות יוצרים בפרסום

 

 

פדופיליה

ילדים

רישום זכויות יוצרים

 

 

אתיקה

נשים

שמירת זכויות יוצרים

אינדקס ויזואלי


בחירות אלקטרוניות

גברים

 

קטעי וידאו


מילון מונחון

משפחה

 

חדשות עיתונות


אנונימיות

פורומים

 

משרדי עורכי דין


נוטריון

חברת המידע

 

משפטים


חוזים הסכמים

ננו טכנולוגיה

 

 


מכשירים חכמים

גירושין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          שותפי תוכן 

 

 

פטנטיםתאונת אופנוע | תאונות דרכים | תוכנית עסקית

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אביב אילון 1999-2020