Share


בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
תאריך: 07.07.2003
עב 1997/03
בפני כבוד השופט חיים ארמון
א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ` משה סבג ואח`
 
עובדות:
במסגרת הליך לצו מניעה בגין גזל סודות מסחר, מונה כונס נכסים לבצע חיפוש ותפיסת נכסי התובעת אצל הנתבעים.
לא היתה מחלוקת למספר ראיות שנתפסו אצל הנתבעים למעט בענין דיסקט אחד שלפי עדותו של עורך התפיסה, נתפס אצל הנתבעים, בביתם. מאידך הנתבעים טוענים כי הדיסקט האמור "הושתל" אצלם.
 
נפסק:
בית המשפט הדפיס בעת הדיון את התוכן של הדיסקט, בתצוגת "פרטים", כך שיהיה ניתן לראות את שמות הקבצים עם המועד האחרון שבו השתנו.
בית המשפט מצא כי מועד שינוי הקבצים אינו יכול ללמד מתי הם הועתקו לראשונה אל הדיסקט, אך ניתן ללמוד מתי הם הועתקו לאחרונה ו/או השתנו. בית המשפט ניתח את המשמעות של מועדי היווצרות הקבצים, שינויים והעתקתם לדיסקט ומצא כי בנסיבות הענין ניתן ללמוד שהדיסקט לא הושתל אצל הנתבעים.
בית המשפט הופנה למידע המצוי באינטרנט, לשם תימוכין בגרסת הנתבעים. בית המשפט בחן וניתח את המידע מאתרי האינטרנט לרבות תוכנם ואופי הקישורים שבהם.
בית המשפט מצא גם כי אין בעובדה שאחד מן הנתבעים מומחה במחשבים ולפיכך ניתנה לו גישה למחשבי התובעת, בכדי להפוך אמצעי שמירת סודיות המידע של התובעת לבלתי סבירים. כשהתובעת היתה מעוניינת להקים אתר אינטרנט, היא פעלה באופן סביר כשבחרה לענין זה דווקא את אחד מבכירי עובדיה ולא אדם מן החוץ אשר סביר להניח כי זה לא יפר את האמון שניתן בו.
בית המשפט מצא כי הנתבעים נטלו סודות מסחריים של התובעת, ללא הסכמת התובעת, באמצעים פסולים כגון העתקת קבצים מהמחשב של התובעת בעת שגישת אחד מן הנתבעים למחשבי התובעת היתה לצרכים אחרים.
 
 

 

   

בית הדין לעבודה

עב` 1997/03

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

 

 

 

 

 

 

השופט, חיים ארמון

 

בפני:

 

א.מ. חטיפי העמק בע"מ

בענין:

התובעת

ע"י עו"ד יצחק שרף

 

 

נ ג ד

 

 

 

1. משה סבג

2. רוני סבג

3. יצחק סבג

4. מ.י. חטיפים בע"מ

 

הנתבעים

 

 

 

 

 

 

 

 


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פ  ס  ק             ד  י  ן

 

 

ההליכים

 

 

1.       עניינה של התובענה שבפני הוא בהגבלת חופש עיסוקם של הנתבעים, לאור טענת התובעת על גזילת סודות מסחריים שלה.

 

2.       התביעה הוגשה ביום 9/6/03, ביחד עם שתי בקשות למתן סעדים זמניים; בש"א 1939/03 שבה ביקשה התובעת צו מניעה זמני כנגד הנתבעים, ו-בש"א 1940/03 שבה ביקשה התובעת למנות את בא כחה ככונס נכסים לשם חיפוש ותפיסת נכסים של התובעת שלפי החשד היו אצל הנתבעים.

 

 

2.       בהחלטה מיום 9/6/03, קיבלתי את שתי הבקשות ונתתי צווים ארעיים שנועדו להבטיח שמטרת ההתדיינות בתיק העיקרי - לא תסוכל. במסגרת זאת, מונה ב"כ התובעת ככונס נכסים זמני, והוסמך לערוך חיפוש אצל הנתבעים, לתפוס נכסים של התובעת ולתעד נכסים שמהם ניתן ללמוד על גזילת סודות מסחריים של התובעת. בנוסף, הצטוו הנתבעים להימנע מלהשתמש בסודות מסחריים של התובעת, ולהימנע מלמסור לאחרים סודות אלה.

 

3.       הדיון בבקשות במעמד שני הצדדים נקבע ליום 15/6/03.

 

          הנתבעים הודיעו בעת הדיון כי אין הם מתנגדים לכך שיימנע מהם לעשות שימוש בסודות מסחריים של התובעת.

 

במועד זה, הסכימו הצדדים שלא לערוך דיונים נפרדים בהליך הזמני ובהליך העיקרי, אלא לקיים דיון מזורז בתיק העיקרי, והתיק העיקרי אכן נקבע להוכחות, ליום 25/6/03.

 

4.       במקביל, הגיש ב"כ התובעת, בתפקידו ככונס נכסים, דו"חות על פעילויותיו ככונס נכסים (לפעילויות אלה אתייחס להלן, בעת שאפרט את העובדות).

 

5.       ביום 25/6/03, שמעתי את עדיהם של הצדדים ואת סיכומיהם, וכעת ניתן פסק דין זה.

 

6.       הן בעת הדיון ביום 15/6/03 והן בעת הדיון ביום 25/6/03, נסיתי להביא את הצדדים לידי פשרה. סברתי כי לאור ההסכמה העקרונית של הנתבעים לכך שיימנע מהם לעשות שימוש כלשהו בסודות המסחריים של התובעת, הרי שייטב לצדדים אם ישכילו להגיע להסכם על קביעת מנגנון של פיקוח כלשהו על מעשי הנתבעים, כדי להבטיח שאכן לא ייעשה שימוש בסודות המסחריים של התובעת, אלא שלצערי - לא הצלחתי להביא את הצדדים לידי הסכמה כלשהי.

 

 

 

אלה עובדות המקרה

 

7.       התובעת היא חברה המצויה בשליטתם של העדים אורי מטוס (שייקרא להלן: "אורי") ואלי מרמור (שייקרא להלן: "אלי").

 

8.       אלי הוא מהנדס תעשיה וניהול, והחל לעבוד בשנת 1973 בתעשיית המזון. בתחילת שנת 1992, החל אלי להתעסק בתחום החטיפים. הוא שאף לייצר מוצרים המתחרים בחטיפים של חברת "אסם", הידועים בשמות "במבה" ו"ביסלי".

 

חטיף כדוגמת זה הידוע בשם "במבה" מיוצר על ידי מפעלים שונים בישראל ובעולם וכך היה, כנראה, גם בשנת 1992. לעומת זאת, בשנת 1992, לא היה בעולם מפעל שהצליח לייצר חטיף דומה לזה הידוע בשם "ביסלי", של "אסם" (למעט מפעל קטן בארה"ב ומפעל קטן בבריטניה).

 

אלי החליט לנסות ולהגיע לייצור של חטיף הדומה לזה הידוע בשם "ביסלי".

 

9.       אלי ערך מחקרים שנמשכו כשנתיים. הוא נסע פעמים רבים לחו"ל, שכר אנשי מקצוע מתחום המזון וערך ניסויים רבים עם מוצרים שונים. טווח האפשרויות הוא אין סופי שכן יש צורך להחליט באיזה קמח להשתמש (החל מקמח רך וכלה בקמח קשה עם אין סוף אפשרויות ביניים),  הוספת תוספות שונות במינונים שונים, בדרכי הכנה שונות וכד`. להערכתו של אלי, במהלך שנות הניסויים הוא נאלץ להשליך סחורה במשקל כ-100 טונות.

 

10.     לאחר כשנתיים של ניסויים באופן האמור לעיל, הצליח צוותו של אלי להגיע לתוצאה שהתקרבה לטעם ה"ביסלי" של "אסם".

 

11.     התובעת הקימה מפעל לייצור חטיפים במגדל העמק.

 

 

לאחר ההצלחה בהשגת הטעם המתקרב ל"ביסלי", התקשרה התובעת עם חברת "תלמה" והיא מייצרת בעבורה חטיף בשם "כיפלי קראנצ"`, המתחרה ב"ביסלי" של "אסם", והמקביל לו בטעמו. ההתקשרות עם "תלמה" הביאה לצורך בהתאמות נוספות של המוצר, על פי דרישותיה של "תלמה", וזאת במשך כחצי שנה של ניסויים. למעשה - השינויים בייצור נמשכים גם היום, כשמדי פעם מגיעות התובעת ו"תלמה" למסקנה שיש לערוך שינויים במוצר.

 

12.     לשם ייצורם של מוצריה, התקשרה התובעת עם מספר ספקים המספקים לה מוצרים ייחודיים לפי דרישותיה.

 

          כך למשל, התקשרה התובעת עם יצרנית התבלינים IFF בהולנד. אלי נסע מספר פעמים למפעל ייצור התבלינים של IFF בהולנד, כדי לערוך ניסויים במרכיבים השונים של התבלין הדורש לתובעת, עד שביחד עם הטכנולוגים של IFF הגיעו לייצור תבלין כנדרש.

 

          חברת "בייגל את בייגל" ביקשה רשות להשתמש בתבלין זה שפותח על ידי התובעת ו-IFF, אך אלי התנגד לכך, וחברת "בייגל את בייגל" לא השתמשה בו.

 

          באותו אופן, התקשרה התובעת עם פרוטארום, המספקת לתובעת חומר גלם שפותח תוך שיתוף פעולה בין התובעת ופרוטארום.

 

13.     גם שיטת הייצור של התובעת היא שיטה ייחודית משלה, אשר פותחה על ידי התובעת תוך שיתוף פעולה עם יצרני המכונות שהתובעת משתמשת בהן. אחת המכונות שהתובעת משתמשת בהן, קרויה "מטגנת" (נראה שהיא מטגנת את המוצרים). ה"מטגנת" האמורה יוצרה במפעל בהולנד, על פי דרישה ייחודית לתובעת. השוני בין ה"מטגנת" שיוצרה בעבור התובעת לבין "מטגנות" אחרות, בא לידי ביטוי במיקומו של השמן, באופן הזרקת השמן, באופן ובמיקום של נפילת המוצרים המוסעים בה, ועוד.

 

         

גם אחסון השמן המיועד לצרכיה של התובעת שונה מאחסון שמן סטנדרטי, מאחר שהתובעת משתמשת בשמן שאינו במצב נוזלי כשהוא בטמפרטורת החדר, כך שעליה לאחסנו ב"סילו" שיש בו גופי חימום.

 

14.     התובעת שומרת בסודיות את אופן הכנת המוצרים שהיא מייצרת; התובעת עברה הליכים לקבלת תו תקן  ISO 9002 ולשם כך היא עברה גם הליך של מחשוב. המתכונים להכנת המוצרים, הכוללים מפרטים מדוייקים של המרכיבים, של אופן ההכנה ושל תכונות המוצרים, מצויים אצלה במחשב.

 

          המחשב שבו נשמרים המפרטים האמורים, מצוי במשרדי התובעת בתוך המפעל במגדל העמק. ככלל, מתירה התובעת גישה למחשב זה רק למנהליה (אורי ואלי) ולמהנדסת המזון הראשית של המפעל. התוכן של המפרטים ידוע, בחלקו, גם לטכנולוגית המזון של המפעל.

 

          המשרדים של התובעת נעולים בשעות שבהן אין פעילות במשרד (משעה 16:30 עד שעה 7:30 למחרת).

 

15.     נתבע מס` 1 (שייקרא להלן: "משה"), החל לעבוד אצל התובעת בסוף שנת 1996, בהיותו כבן 18. משה הוא הבכור מבין 18 אחים. נתבעים מס` 2 ו-3 (שייקראו להלן: "רוני" ו"איציק", בהתאמה), הם שניים מבין אחיו.

 

משה למד 12 שנות לימוד, ובמהלכן - כנראה - עבד במפעל "סנפרוסט" כמפעיל קן שמעקר קופסאות שימורים.

 

כשמשה התקבל לעבודה במפעלה של התובעת, הוא החל לעבוד בהפעלת קו - כיווני מכונות לקראת האריזה. משה ביצע את עבודתו היטב, ומצא חן בעיני הממונים עליו אצל התובעת. תוך זמן לא רב, התקדם בעבודתו אצל התובעת עד שהגיע לתפקיד של מנהל משמרת.

 

כשמשה ניהל את משמרת הערב או הלילה - הוא היה הבכיר מבין עובדי המפעל שעבדו באותה משמרת (15-7 עובדים בכל משמרת).

 

מקום מושבו של מנהל המשמרת, במפעלה של התובעת, הוא במשרד הנמצא במכולה בתוך אולם הייצור, ולא במשרדי התובעת ששם מצוי המחשב שעליו דובר בסעיף 14 לעיל.

 

16.     במהלך השנים, השתלם משה בעבודה עם מחשב. הוא נחשב אצל התובעת כ"פריק" של מחשבים ואף עבר קורס בענין זה במכללת הצפון בנצרת עלית, בשנים 1999 ו-2000.

 

          הן אורי והן אלי, אינם מבינים במחשבים. כשהתעוררו בעיות במחשבי התובעת, הציע משה את עזרתו והם נענו. לפיכך, קיבל משה גישה אל מחשבי התובעת, לרבות המחשב שבו שמורים מפרטי המוצרים השונים.

 

בשנה האחרונה עסק משה גם בהקמת אתר אינטרנט לתובעת (www.amsnacks.up.co.il).

 

17.     בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם משה קיבל מפתחות למשרדי התובעת.

 

לגרסת התובעת, למשה כלל לא היו מפתחות כאלה, הוא הורשה להיכנס למשרדים רק בשעות שבהן היתה פעילות במשרדים וכל אימת שנכנס למשרדים בשעות אחרות, הדבר היה בלא רשות של התובעת ותוך פריצת המשרד באמצעות מברג.

 

לגרסתו של משה, משנת 1999 היו לו מפתחות למשרדים, והותר לו להיכנס לשם גם בשעות משמרות הערב והלילה, עד לחודשי העבודה האחרונים, שבהם הוחלפו המנעולים של המשרדים וגם אז הותר לו להיכנס למשרדים לאחר מתן הודעה מוקדמת לאלי.

 

          אני מעדיף את גרסתה של התובעת, וזאת בשל הטעמים הבאים:

 

א.      משה גורס כי הכניסה למשרדים התחייבה בשל היותו מנהל משמרת ולצורך הוצאת תעודות משלוח וכיו"ב. גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שמשרדו של מנהל המשמרת היה במכולה שבאולם הייצור, שלא נסתרה על ידי משה.

 

 

ב.       גרסתו האמורה של משה אינה מתיישבת גם עם העובדה שאף לגרסתו של משה, הוא קיבל את המפתחות למשרדים רק בשנת 1999, למרות שהחל להיות מנהל משמרת כבר בשנת 1997. משה לא הסביר כיצד ביצע את תפקידו כמנהל משמרת עד לקבלת המפתחות בשנת 1999 (בענין זה ראוי להעיר כי גרסתו של משה, בניגוד לגרסת התובעת, היא שהוא הפך למנהל משמרת כבר לאחר 4 חודשי עבודה, כלומר בשנת 1997).

 

ג.       אם אכן המפתחות למשרדים נמסרו למשה בשנת 1999, הרי שכאשר - לגרסתו - הוחלפו המנעולים, בשנת 2003, כבר לא היו לו מפתחות למשרדים. לפיכך, לא ברור איך לגרסתו הוא הצליח להמשיך להיכנס למשרדים מבלי לפרוץ אליהם (כאמור, משה גרס כי גם לאחר החלפת המנעולים הוא המשיך להיכנס למשרדים כשהדבר היה נחוץ לו, וזאת - לאחר מתן הודעה טלפונית לאלי).

 

ד.       עדותה של גב` אמה מלניקוב על כך שהיא ראתה את משה פורץ למשרדים עם מברג ועדותו של מר משה אלבחרי על כך שקיבל דיווח על פריצות כאלה של משה, מקובלות עלי. משה לא היה פורץ למשרדים באמצעות מברג אילו היו בידיו מפתחות המשרדים.

 

ה.      ככלל, לא התרשמתי לטובה ממהימנותו של משה, וזאת נוכח בעייתיות בגרסאותיו. כך למשל, בעת הדיון ביום 15/6/03, טען משה כי במחשב שבביתו אין תוכנות של office. בטענה זו הוא התיימר להפריך את טענת התובעת על כך שדיסקט שנתפס אצלו, על ידי ב"כ התובעת בתפקידו ככונס נכסים, אכן נתפס שם. משה טען כי לאור העדר תוכנות של office במחשב, לא ייתכן שיופיע הסמל של תוכנת word לגבי מסמך שנכתב בתוכנה זו ומצוי בדיסקט. (תוכנת word היא חלק מחבילת התוכנות של office). כפי הנראה, סבר משה שידיעתו במחשבים תביא לכך שטענה זו תישמע משכנעת.

 

משהערתי למשה כי לדעתי אין משמעות לענין זה, שכן עצם העובדה שבדיסקט מופיע קובץ שנכתב בתוכנת word ואשר במחשב שבו מותקנות תוכנות של office מזוהה עם הסמל של  word אינה קשורה לשאלה אם במחשב אחר יש תוכנות של office, לא חזר משה על טענתו, אך המשיך וטען כי במחשב שבביתו אין  office. רק בעת חקירתו הנגדית, ולאחר שב"כ התובעת הגיש מספר תקליטורים שנתפסו אצל הנתבעים ואשר כוללים גם גרסאות שונות של  office אישר משה כי אכן היתה לו אפשרות להשתמש בתוכנת word (אם כי, משום מה, בחר לטעון כי מכתב מסויים שכתב נכתב דווקא בתוכנת "כתבן" של מערכת ההפעלה (windows xp pro)).

 

18.     כמשתמע כבר מהאמור בסעיף 17ד` לעיל, מנהלי התובעת קיבלו במהלך השנה האחרונה דיווחים על כך שמשה נכנס למשרדי התובעת בשעות משמרות הערב והלילה, כאשר, למעשה, כניסות אלה לא התחייבו ממהות תפקידו כמנהל משמרת. הדיווחים למנהלי התובעת נמסרו באמצעות מר משה אלבחרי, שהוא מנהל הייצור של התובעת. מר אלבחרי שמע דיווחים על כך מהטכנולוגית הראשית של המפעל, גב` וולנטינה וולפסון, ששמעה דיווחים על כך מהעדות גב` אמה מלניקוב וגב` יבגניה קולוטינסקי.

 

          מר אלבחרי סבר שראוי לפטר את התובע בשל כניסותיו הבלתי מורשות למשרדי התובעת. הוא הביע את דעתו זו בפני מנהלי התובעת. המנהלים לא אבו לעשות זאת. לאלי היה יחס חם במיוחד אל משה, הוא ראה את משה כאילו הוא בן משפחתו. מנהלי התובעת שוחחו עם משה על כניסותיו למשרדים, אך הוא תרץ זאת ברצונו לשחק במחשב. מדי פעם הוזהר משה שלא לשוב ולהיכנס למשרדים.

 

          משהתברר כי משה לא נמנע מלהמשיך להיכנס למשרדי התובעת בשעות משמרות הערב והלילה, ויחד עם זאת התברר כי הוא הכניס, מדי פעם, אורחים שלו למפעל בלא היתר ממנהלי התובעת - החליטו המנהלים לקבל את עצתו של מר אלבחרי ואישרו למר אלבחרי לפטר את משה.

 

 

 

19.     למרות זאת, כפי הנראה מידת האמון שמנהלי התובעת רחשו למשה היתה עדיין רבה. הם ראו אותו כמי שביצע הפרות משמעת, אך (בשלב האמור) טרם ראו אותו כמי שמעל באמונם. לפיכך, החליטו לתת לו הודעה מוקדמת לתקופה העולה על חודש.

 

          ביום 28/4/03, הוציאה התובעת מכתב פיטורים למשה, שבו נאמר כי הוחלט להפסיק את עבודתו של משה עקב צמצומים, וזאת החל מיום 1/6/03.

 

          למרות ניסוחו של המכתב, הרי שבהסתמך על עדויותיהם של עדי התובעת, ובמיוחד עדותו של אלי, שוכנעתי כי הסיבה האמיתית לפיטוריו של משה לא היתה "צמצומים", אלא - כאמור - העובדה שמשה חזר ונכנס למשרדי התובעת, שם שמורים סודותיה, בלא רשות של התובעת.

 

20.     כאמור כבר לעיל, מנהלי התובעת לא סברו אז שהפרות המשמעת של משה מגיעות לכדי מעילה באמונם כך שבתחילה - הם נתנו לו להמשיך לעבוד. להמחשת תחושותיהם של מנהלי התובעת באותה עת, אביא כאן ציטוט מעדותו של אלי:

"נכון שקיבלנו דיווחים שמשה סבג פרץ למשרדים. משה אלבחרי וכן ולנטינה אמרו לאורי ולי מזמן שיש בעיה עם משה סבג ... שהיו ארועים שהוא נכנס למשרד.

הרגשנו גם את הריח של הסיגריות שהיה במשרד, אף אחד מעובדי המשרד לא מעשן.

ייחסנו את זה למשחקים במחשב, ידענו שזה החיים שלו. הבנו שהוא נכנס למחשב, הוא פיתח שם תוכנות לחצי מגדל העמק. ...

ייחסנו את הכניסות שלו למשרד לשובבות נעורים שלו, לא חשדנו בכוונות שלו.

אמרנו לו שזה לא בסדר, הוא השפיל את הראש ואמר שלא יעשה את זה יותר. כך היה כמה פעמים.

לקחנו אותו כחריג ונתנו לו עדיפות על פני האחרים, בגלל האופי והנחמדות שלו. הוא שבה את לבנו. היינו עיוורים. הלכנו אחרי הנחמדות שלו. ידענו שהוא לא בסדר אבל היינו סומים. משה אלבחרי אמר לנו ולא קיבלנו את דעתו. עד שבסוף אמרנו למשה שיעשה איך שהוא רוצה. היינו דבילים, היו סימני פריצה, הוא נכנס, אבל ייחסנו את הכל ללהט שלו בענין מחשבים.

...

הכנסתי אותו למחשב שיישב עם הטכנולוגית שלי שיעשה אתר, במחשב ששם נמצא הכל, נתתי בו אמון, הוא נכנס לקודש הקודשים שלי, הוא היה כמו ילד שלי. הילד יכול לעשות דברים, אתה נותן לו סטירה אבל הוא חוזר הביתה.".

 

 

21.     בימים הראשונים שלאחר הוצאת מכתב הפיטורים, המשיך משה בעבודתו. אלי סבר שיהיה נכון להמשיך להעסיק את משה בתפקידו, עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת. אולם, ימים ספורים לאחר הוצאת מכתב הפיטורים, התברר לאלי כי משה ומר אלבחרי כבר אינם יכולים להסתדר יחדיו. לפיכך, המשיך אלי להעסיק את משה רק בבניית אתר האינטרנט, אלא שכעבור עוד מספר ימים הבין אלי שאין הגיון בכך שמשה יוכל להמשיך לקבל גישה למחשב התובעת, לאור נסיבות פיטוריו, ולפיכך, הורה אלי למשה להפסיק לבוא לעבודה. יום העבודה האחרון של משה היה יום 4/5/03.

 

22.     לאחר מעשה, התברר כי עוד בעת שמשה עבד במפעלה של התובעת, הוא עשה מעשים שלא התיישבו עם חובת הנאמנות שלו כלפיה, ואשר כלל לא היו נחוצים לעבודתו מטעמה, אלא, כפי הנראה - שימשו אותו לשם הקמת מפעל אחר, מפעלה של נתבעת מס` 4 (שתיקרא להלן: "הנתבעת").

 

23.     ביום 5/9/02, הדפיס משה ממחשב התובעת, בתחום המפעל, רשימה של מלים ומספרים (מסמך 8 מתוך ת/4), שהאפשרות היחידה להבין אותה היא בהשוואתה למספרים המופיעים בתרשים הצבעוני של הפונקציות של אולם הייצור של התובעת (מסמך 11 מתוך ת/4). המספרים המופיעים ליד המלים שברשימה שהודפסה ביום 5/9/02, הם המספרים המסומנים בתרשים. מהרשימה ומהתרשים ניתן ללמוד באופן סכמטי איך בנוי אולם הייצור של התובעת; היכן ממוקם האקסטרודר, היכן ה"מטגנת", מה השמן הנמצא ב"מטגנת", ועוד.

 

          משה אישר בעדותו כי הוא הדפיס את הרשימה ביום 5/9/02, במפעלה של התובעת, אך טען כי הוא אינו זוכר מדוע עשה זאת (שו` 28 בעמ` 30 לפרוטוקול). קשה להאמין שמשה אינו זוכר לשם מה הדפיס את הרשימה. ברור לי כי משה ידע אז מה הוא מתכנן לעשות עם הרשימה וכי בעת עדותו, זכר זאת. איני מאמין למשה גם בענין ההפרדה הנטענת בין הדפסת הרשימה (במפעלה של התובעת) לבין הדפסת התרשים הצבעוני; אין כל משמעות לרשימה בלא התרשים, ואין אפשרות להבין את המספרים המופיעים לצד המלים שברשימה, בלא להשוותם למספרים המופיעים בתרשים.

 

ייתכן אמנם שהתרשים הצבעוני הספציפי שהוגש (מסמך 11 מתוך ת/4) לא הודפס ביום 5/9/02, אלא - כגרסת משה - מאוחר יותר, לקראת הקמת המפעל של הנתבעת, אך ברור לי כי ביחד עם הכנת הרשימה, הכין משה גם תרשים כלשהו שבו תואר הליך הייצור אצל התובעת, ועליו סומנו המספרים המופיעים ברשימה האמורה, ותרשים זה, אם הוא לא היה מסמך 11 האמור - היה אביו של אותו מסמך.

 

הקשר בין התרשים לבין הקמת מפעלה של הנתבעת ברור והוא מקובל אף על משה עצמו, כאמור בעדותו (שו` 29 בעמ` 30 לפרוטוקול).

 

מכאן ניתן ללמוד שכבר ביום 5/9/02, התעורר אצל משה הרעיון להקים מפעל לייצור חטיפים, והוא החל לנקוט פעולות מעשיות לקראת הקמתו.

 

24.     בעת שמשה עדיין עבד במפעלה של התובעת, הוא יצר קשר עם אחד מלקוחותיה, מר זאהר ג`עפרי, שהוא סוחר חטיפים הרוכש מוצרים של התובעת בכ-140,000-130,000 ₪ בחודש (וייקרא להלן: "זאהר"). משה אמר לזאהר שבכוונתו להתחיל לייצר חטיפים כדוגמת "ביסלי", והציע לזאהר לרכוש סחורה ממנו. זאהר אמר שברצונו קודם לבדוק את הסחורה. משה ביקש מזאהר שישקיע כ-150,000 ₪ במפעל חטיפים שבכוונתו של משה להקים, אך זאהר סרב. (האמור בסעיף זה נרשם על סמך קבלת עדותו של זאהר והעדפתה על פני גרסתו של משה. גרסתו של משה בענין זה, לא היתה ברורה; משה אמר כי הוא לא הציע לזאהר להשקיע במפעל של הנתבעת, אך יחד עם זאת העיד שזאהר לא שיקר בעדותו).

 

25.     מהראיות שנתפסו אצל הנתבעים, בביתם ובמפעלה המוקם של הנתבעת, ניתן ללמוד כי משה פעל להקמת מפעל הנתבעת, בעת שעבד אצל התובעת, אף מעבר לאמור בסעיפים 23 ו-24 לעיל.

 

          בסעיפים שלהלן אתייחס לחלק מהראיות שנתפסו אצל הנתבעים.

 

 

 

 

26.     בא כחה של התובעת, אשר - כזכור - מונה גם ככונס נכסים זמני, העיד מטעם התובעת בתובענה זו. אמנם, אין זה רגיל שעו"ד המייצג צד מעיד מטעמו, אך התרתי את עדותו, בהסכמת הנתבעים ובהתאם לסמכות שהוקנתה לי מכח כלל 36(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, וזאת בשל העובדה שב"כ התובעת היה היחיד מטעמה שהיה יכול להעיד, בעדות ישירה, על פעילויותיו ככונס נכסים זמני ועל האמור בדו"חות שהגיש מתוקף מינויו זה.

 

          לגבי מרבית הראיות שנתפסו אצל הנתבעים ואשר פורטו בדו"חות של כונס הנכסים הזמני, לא היתה מחלוקת כי הן אכן נתפסו אצלם. המחלוקת היתה בענין דיסקט אחד שלפי עדותו של עו"ד שרף ולפי הדו"ח שערך, נתפס אצל הנתבעים, בביתם של נתבעים מס` 3-1. לגרסת הנתבעים - הדיסקט האמור "הושתל" אצלם.

 

          אני מעדיף בענין זה את עדותו של עו"ד שרף על פני גרסתם של הנתבעים, וזאת בשל הטעמים הבאים:

 

א.      כאמור כבר בסעיף 17ה` לעיל, תחילה ניסה משה לטעון כי, כביכול, לא ייתכן שהדיסקט האמור נתפס אצל הנתבעים, וזאת על סמך הטענה שאצל הנתבעים אין office. טענה זו הועלתה בעת הדיון ביום 15/6/03, כאשר התקליטורים שנתפסו אצל הנתבעים טרם נבדקו על ידי התובעת. אולם, לא זו בלבד שגם אלמלא היתה לנתבעים ערכת  office לא היה בכך כדי ללמד שהדיסקט לא נתפס אצלם (שכן קבצי ה-word שהועתקו לדיסקט אינם תלויים בשאלה אם אצל הנתבעים יש  office), אלא שבפועל נמצא כי אצל הנתבעים היו מספר תקליטורים המכילים גרסאות שונות של ערכת  office, כך שטענתם כבר מלכתחילה לא היתה מבוססת על עובדה אמיתית.

 

ב.       בעת הדיון, ניסו הנתבעים לטעון כי לא ייתכן שהדיסקט נמצא אצלם, מאחר שהוא כולל גם קבצים אשר שונו ביום 1/5/03, כלומר לאחר המועד שבו הוצא מכתב הפיטורים.

 

 

מאחר שלטענת התובעת הדיסקט כולל קבצים שהועתקו ממחשב התובעת, הרי שטענתם האמורה של הנתבעים, התיימרה לסתור את טענת התובעת שהדיסקט נמצא אצלם, שכן - על פי המשתמע מהטענה - לא ייתכן שהקבצים הועתקו לאחר שמשה כבר הפסיק לעבוד אצל התובעת.

 

לאור טענתם זו של הנתבעים, הדפסתי בעת הדיון את התוכן של הדיסקט, בתצוגת "פרטים", כך שיהיה ניתן לראות את שמות הקבצים עם המועד האחרון שבו השתנו (מסמך נ/1).

 

אלא שגם טענה זו אינה יכולה להפריך את גרסת ב"כ התובעת, כמוסבר להלן:

 

(1)      מועד ההשתנות האחרונה של הקבצים אינו יכול ללמד מתי הם הועתקו אל הדיסקט. בחינת המאפיינים של כל קובץ בנפרד מעלה כי כל הקבצים הועתקו אל הדיסקט בשעות אחר הצהריים של יום 1/5/03, לרבות אלה שהשתנו לאחרונה לפני כן. אמנם, חלק מהקבצים השתנו לאחרונה ביום יצירתם על הדיסקט (בשעות אחה"צ של יום 1/5/03). חלק מקבצים אלה השתנה לאחרונה זמן לא רב (כשעה) לפני ההעתקה אל הדיסקט, וחלקם האחר של אותם קבצים שהשתנו לאחרונה ביום 1/5/03, השתנה לאחרונה מספר שניות מועט לאחר מועד היצירה, כך שמי שהעתיק אותם לדיסקט, שמר אותם מחדש על הדיסקט מספר שניות לאחר ההעתקה. אולם, גם הקבצים שהשתנו לאחרונה במועדים קודמים - הועתקו לדיסקט (ובלשון המאפיינים של הקבצים הם "נוצרו"), ביום 1/5/03, בשעות אחר הצהריים (בערך משעה 14:30 עד שעה 16:30). מכאן ניתן ללמוד שמאן דהוא העביר את כל הקבצים שבדיסקט ממחשב אחר כלשהו אל הדיסקט בפרק זמן של מספר שעות במחשב שהתאריך שהופיע בו באותה עת היה יום 1/5/03.

 

(2)      בחינת כרטיס הנוכחות של משה במפעל התובעת מעלה כי משה היה במפעל ביום 1/5/03 עד שעה 16:52. מועד זה מתאים למועד העתקת הקבצים אל הדיסקט (לפחות על פי השעון של מחשב התובעת, ששימש הן לרישום התאריך של העתקת הקבצים אל הדיסקט והן את שעון הנוכחות במפעל התובעת.

 

(3)      העובדה שלמשה היתה גישה אל מחשב התובעת ביום 1/5/03, כלומר, מספר ימים לאחר שמכתב הפיטורים כבר נמסר לו, מתיישבת היטב עם גרסתו של אלי (שאותה קיבלתי כבר בסעיף 21 לעיל), על כך שמספר ימים לאחר מסירת מכתב הפיטורים, ולאחר שהתברר שמשה כבר אינו מסתדר עם מר אלבחרי, הועסק משה בהמשך בניית אתר האינטרנט של התובעת במחשב שבו מצויים סודותיה.

 

(4)      מאחר שהמסמכים השמורים בדיסקט הם מסמכים שהתובעת מתייחסת אליהם כאל "קודש הקודשים" של סודותיה, קשה להניח שאלמלא היה הדיסקט נתפס אצל הנתבעים, כגרסתו של ב"כ התובעת, היתה התובעת מסכימה להסתכן בחשיפת תוכן המסמכים בפני הנתבעים, כפי שהדבר נעשה בדו"ח השני שהוגש על ידי עו"ד שרף בתפקידו ככונס נכסים. הגשתם של המסמכים לבית הדין על ידי התובעת, תוך נטילת הסיכון שהם ייחשפו בפני הנתבעים, מלמדת שהתובעת היתה מודעת לכך שממילא הקבצים כבר היו בידי הנתבעים. אילו אכן הדיסקט היה - כגרסת הנתבעים - "מושתל" אצלם, וכולו היה מפוברק כדי לנסות לקבל את הסעד שהתובעת מבקשת לקבל בבית הדין, הרי שהתובעת היתה כורה בור לעצמה במעשיה אלה, שכן בכך היתה מאפשרת לנתבעים גישה אל המסמכים שכביכול לא היו בידיהם ואשר אותם היא מבקשת למנוע מהם.

 

אשר על כן, כאמור, מקובלת עלי גרסתו של עו"ד שרף על כך שהדיסקט האמור, על תוכנו, נתפס אצל הנתבעים.

 

 

27.     הדיסקט שעליו דובר לעיל, נמצא בדירתם של הנתבעים. הדיסקט מכיל 25 קבצים.

 

אחד מהקבצים הוא קובץ תמונה, בפורמט GIF, ואין בו כל סוד של התובעת (מדובר בתמונה של סוסים דוהרים, אשר כנראה מצאה חן בעיניו של משה).

 

          שאר 24 הקבצים הם קבצי word המכילים את שמה של התובעת וכן פרטים רבים על חומרי גלם ותבלינים המשמשים את התובעת, כולל מתכונים מפורטים להכנת חטיפי חיטה וחטיפי תירס, כולל מפרטים מדוייקים של החומרים, התכונות הפיזיקליות והכימיות שלהם, הדרישות הבקטריולוגיות לגביהם, אופן אריזתם, הדרישות לגבי חיי המדף, וכיו"ב.

 

28.     מלבד הדיסקט נתפסו בדירה מסמכים (שהוגשו לניילונית ת/3). מסמכים אלה כוללים, בין השאר, את אלה:

 

א.      תרשים צבעוני סכמטי של אולם הייצור, כמו זה שדובר עליו בסעיף 23 לעיל. על גבי הנייר שעליו הודפס התרשים, יש רישומים בכתב יד לגבי ציוד, כלי עבודה, ומחירים שונים. בין הפריטים הרשומים בכתב יד יש: "נירוסטה למטגנת", "2 מנועים", "ממירי תדר", "בקרת טמפרטורה", "2 משאבות סחרור" ועוד.

 

ב.       שרטוטים של ה"מטגנת" של התובעת (מסמכים 6א`, 6ב`, 6ג` ו-6ו`). השרטוטים כוללים את המאפיינים הייחודיים ל"מטגנת" של התובעת, שפותחה כאמור בסעיף 13 לעיל, במיוחד עבור התובעת, פרי תכנון משותף של המפעל ההולנדי ושל אלי.

 

ג.       שרטוט של מתבלן כדוגמת זה שנמצא אצל התובעת, אך כנראה אינו ייחודי לתובעת (מסמך 6ד`).

 

ד.       שרטוטים של מחליף חום כדוגמת זה שנמצא אצל התובעת, אך אינו ייחודי לתובעת (מסמכים 6ה` ו-6ז`).

 

ה.      עטיפות של מוצרים שהתובעת רוכשת מספקים שונים (כגון עמילן תירס, עמילן תפוחי אדמה.

 

ו.       מדבקה של אריזת כורכום שהתובעת רוכשת מפרוטארום. מדובר בחומר גלם שהתובעת משתמשת בו ואשר פותח בשיתוף פעולה בין התובעת לבין פרוטארום כאמור בסעיף 12 לעיל.

 

29.     במקום המיועד להיות המפעל של הנתבעת (מפעל שעליו עוד ידובר להלן), נתפסו מסמכים נוספים על ידי ב"כ התובעת בתפקידו ככונס נכסים זמני. מסמכים אלה (שהוגשו והוכנסו לניילונית ת/4) כוללים, בין השאר, את האמור להלן:

 

א.      תרשים מיכל שמן הכולל גופי חימום, כגון זה שנמצא אצל התובעת (מסמך 10), כאמור בסוף סעיף 13 לעיל.

 

ב.       תצלום של דוגמת מכשיר האקסטרודר של התובעת (מסמך 9), כמו זה שנמצא בפרוספקט שמתוייק במשרדי התובעת.

 

ג.       תרשימים של מכסה ה"מטגנת", ברוחב ובגובה מתאימים ל"מטגנת" של התובעת (מסמכים 12א`, 12ב` ו-12ג`).

 

ד.       מכתב הזמנה לייצור "מטגנת" כמו זו של התובעת, ברוחב ובעומק מתאימים לאלה של ה"מטגנת" של התובעת (מסמך 15). ההספק החשמלי הרשום בהזמנה הוא כמו זה המופיע בספר היצרן של ה"מטגנת" של התובעת. (לתובעת יש ספר יצרן לגבי הנתונים החשמליים, אין לה ספר יצרן לגבי הנתונים המכניים, שכן - כאמור - ה"מטגנת" שיוצרה בעבורה היתה ייחודית). במסמך זה נרשם כי ניתן לפנות ל"אקמן". אקמן הוא שמו של מר אקמן סלמנדייב, העובד אצל הנתבעת והוא אחיו של מר טלמן סלמנדייב, שעבד בעבר אצל התובעת.

 

 

30.     כעת אפנה לעסוק בנתבעת ובמפעל שהיא עוסקת בהקמתו.

 

          הנתבעת היא חברה בע"מ שהוקמה על ידי משה ואיציק, ונרשמה אצל רשם החברות ביום 8/6/03. בטרם מועד התאגדותה של הנתבעת, פעלו יזמיה בשם המסחרי "מ.י. חטיפים".

 

          איציק שהה מספר שנים בארה"ב, ועסק שם בעסקים שונים (כפי הנראה, היתה לו חברה להובלות). איציק חזר לישראל בשלהי שנת 2002 או בתחילת שנת 2003, והחליט, להקים מפעל לייצור חטיפים.

 

          לא הובאה ראיה ישירה על כך שהחלטתו של איציק להקים מפעל לחטיפים היתה קשורה למשה, אך על בסיס ההגיון ניתן להגיע למסקנה שלא ייתכן שההחלטה היתה מנותקת ממשה ומעיסוקו. לאיציק אין שום נסיון בייצור חטיפים או בכלל בעסקי המזון (למעט תקופה מסויימת שבה הוא עבד כפועל במאפיית ויז`ניץ בבני ברק, שם אופים לחמניות, עוגות  וכד` ואין עוסקים בייצור חטיפים). בנוסף, כזכור (וכאמור בסעיף 23 לעיל), כבר ביום 5/9/02, עסק משה בהפקת תרשים סכמטי של אולם היצור של התובעת, ורשימה המצורפת אליו, כך שברור שהרעיון להקים מפעל לחטיפים התעורר אצל משה כבר בספטמבר 2002. על רקע זה ניתן להבין את חזרתו של איציק לישראל עם ההחלטה להקים מפעל לחטיפים.

 

          לפיכך, אני סבור כי ניתן לקבוע שעוד בשנת 2002, סוכם בין משה לבין איציק להקים מפעל לחטיפים, שיוכל לייצרם תוך שימוש בידע של משה. כפי הנראה, משה הבין שהידע שברשותו אינו מספיק לשם הקמת המפעל ולשם ייצור החטיפים, ולכן הוא החל להעביר אליו, באופן שהוסתר מהתובעת, ידע המצוי אצל התובעת, החל בתרשים שהופק מהמחשב שלה, ביום 5/9/02, וכלה בהעברת הקבצים לדיסקט ביום 1/5/03.

 

31.     משה ואיציק אכן פעלו להקמת מפעלה של הנתבעת, באזור התעשיה בעפולה עלית. בנוסף לנסיון לגייס את זאהר כמשקיע במפעל וכלקוח עתידי (כאמור בסעיף 24 לעיל), הם ערכו גם פעולות נוספות, כפי שיפורט להלן.

 

 

32.     משה פנה, תחילה טלפונית ולאחר מכן במכתב לנציגים הישראליים של חברת התבלינים IFF, וביקש ליצור עמו קשר כדי לספק לנתבעת תבלין ברביקיו שמספרו הקטלוגי הוא 15.08.7486. בפניה שבכתב נרשמו המרכיבים של התבלין האמור.

 

          המספר הקטלוגי של התבלין שהתבקש על ידי משה זהה לזה של התבלין שפותח במשותף על ידי אלי ועל ידי חברת IFF, כאמור בסעיף 12 לעיל. המרכיבים שפורטו בפנייתו של משה, זהים למרכיבי התבלין שפותח במיוחד בעבור התובעת.

 

          יתרה מכך. האופן שבו נרשמו מרכיבי התבלין בפנייתו של משה, זהה לחלוטין לאופן שבו הם מופיעים בקובץ ה-word ששמו "תבלין ברביקיו" בדיסקט שעליו דובר בסעיף 26 לעיל. הכוונה לא רק למלים המופיעות במסמך, אלא גם לסדר שלהן, לאופן האיות, לאופן הפיסוק, המיקום המדוייק של הסוגריים המופיעים בחלק נכבד ממרכיבי המוצר,  והרווחים שבין המלים. אביא כאן דוגמאות לכך, אשר לדעתי הן אינן יכולות להיות מקריות:

א.      המלה "פירורי" מופיעה עם י` בשני המקרים,

ב.       המלה "התגיישות" מופיעה עם שני י` בשני המקרים,

ג.       המלה "גלוטמאט" מופיעה עם א` בשני המקרים,

ד.       אחרי המלה "IFF" יש פסיק בשני המקרים.

ה.      אחרי כל פסיק ברישום הרכב המוצר - יש רווח, וזאת בניגוד לנוהג של כותב הפניה (משה) בחלק הראשון של פנייתו, שבו הוא לא טרח לשים רווחים לאחר הפסיקים. (נוהג זה של משה שלא להציב רווח לאחר פסיק ניכר גם במסמך נ/4 שנרשם על ידי משה).

ו.       אחרי כל סוגריים שאין מייד לאחריהם פסיק - יש רווח למעט לאחר הסוגריים האחרונות ששם (כנראה בשל טעות של מי שרשם את המסמך שנמצא בדיסקט), אין רווח. כך בדיוק מופיע הן בפנייתו של משה לנציגים הישראליים של IFF והן במסמך שבדיסקט.

 

 

 

לאור הזהות בין צורת הכתיבה של מרכיבי התבלין בשני המסמכים, נראה כי כשמשה יצר את מסמך הפניה שלו לנציגי IFF, הוא השתמש בטכניקה של "העתק-הדבק", מהמסמך השמור בדיסקט (או ממסמך האב שלו). אולם, ברור שאם משה היה מודה שהעתיק את המרכיבים מהקובץ שבדיסקט, היה מתברר שיש ממש בטענת התובעת על כך שהדיסקט האמור נמצא בדירתו של משה ולא - כגרסת הנתבעים "הושתל" שם. גם אם משה היה מודה בכך שהעתיק את המרכיבים ממסמך אחר של התובעת שאיננו בדיסקט, היה משה נמצא בבעיה, שכן היה עליו להסביר אם עשה זאת בתוך זמן עבודתו אצל התובעת (כשלטענתו, הוא החל לפעול "בשטח" רק לאחר פיטוריו (שו` 19 בעמ` 30 לפרוטוקול). לפיכך, בחר משה לטעון טענה בלתי סבירה בעליל, על כך שהוא העתיק את המרכיבים, בכתב יד, מאריזתו של התבלין, שאותן מצא במזבלה של מגדל העמק. (ראו את עדותו בשו` 29-28 בעמ` 27, בשו` 10-9 בעמ` 28 וכן בשו` 4-2 בעמ` 33 לפרוטוקול).

 

בחלק אחר של עדותו, אמר משה כי מרכיבי המוצר נודו לו ממעבדה של נשיא הטכניון ששם עובדת חברתו (של משה). גם עדות זו אינה סבירה. משה לא הסביר כיצד הגיע המוצר הייחודי לתובעת למעבדה של הטכניון (של נשיא הטכניון?) וכן לא הסביר מדוע היה צורך לפנות לאותה מעבדה אם ממילא הוא רשם את מרכיבי המוצר בכתב ידו מהאריזה שמצא במזבלה.

 

ברור לי, על כן, שבניגוד מוחלט לגרסתו של משה, פנייתו של משה אל נציגי IFF בישראל היתה תוך שימוש בטכניקת "העתק-הדבק" בענין מרכיבי התבלין, ועצם הכחשתו של משה בענין זה, מלמדת הן על כך שאין לתת אמון של ממש בגרסתו, והן על כך שמשה עצמו יודע כי יש לו סיבות להסתיר את פעולותיו.

 

לאחר פנייתו של משה אל נציגי חברת IFF בישראל, פנה מנכ"ל הנציגות בישראל, מר יצחק רוזנבלום, אל אורי ודיווח לו על פנייתו של משה. (בענין זה אני נסמך על תצהירו של אורי, ולא על תצהירו של מר רוזנבלום שלא התייצב להעיד ותצהירו אינו נחשב לחלק מחומר הראיות).

 

         

33.     משה ואיציק רכשו למפעלם מכשיר "אקסטרודר" (מכשיר לעיבוד בצק) מאת מפעל "שיבולים" במושב בני דרום.

 

          הבעלים של מפעל "שיבולים" הוא חבר של אלי (ואולי גם של אורי). התובעת היתה במו"מ עם מפעל "שיבולים" לשם רכישת מכשיר ה"אקסטרודר" של "שיבולים". לפיכך, לאחר מכירת ה"אקסטרודר" למשה ולאיציק, דיווח נציג "שיבולים" (מר דוד בן זאב) לאורי על כך שה"אקסטרודר" נמכר למשה ולאיציק.

 

          לטענת משה, הוא הגיע אל "שיבולים" לאחר עיון במדריך של מוצרי מזון בשם "מזון ומשקה", והוא פשוט פנה למפעלי פסטה שונים והתעניין אם יש להם "אקסטרודר" למכירה, עד שהגיע למספר הטלפון של "שיבולים" (ראו את גרסתו בעמוד השני של מסמך נ/4). לשם חיזוק גרסתו, צרף משה את תצלום הדף המתאים מהמדריך "מזון ומשקה", שם מופיעה מודעה של מפעל "שיבולים", בלי שיצויין שם שם המפעל, אלא נרשם שם השם "אל דנטה", וכן נאמר כי מדובר בייצור פסטה טריה בעבודת יד.

 

קשה להניח שגרסה זו נכונה. אין הרבה סבירות בכך שיזמים של מפעל לחטיפים, שנדרש להם מכשיר "אקסטרודר", ינסו למצוא מכשיר כזה במסגרת פניות שיטתיות ליצרני פסטה, שמפרסמים את הפסטה שהם מוכרים ולא את הציוד שהם מוכרים, ושההצלחה במציאת המוכר המתאים של המכשיר תהיה דווקא בפניה למודעה שבה יש פרסום על פסטה בעבודת יד.

 

הרבה יותר סביר שגם גרסה זו של משה אינה נכונה, ומאחר שהוא ידע על המו"מ בין התובעת לבין "שיבולים" בקשר למכירת ה"אקסטרודר", הוא ניצל זאת ופנה ל"שיבולים" לשם רכישת המכשיר, ורק לאחר הגשת התביעה, כחלק מנסיונו להראות שהוא לא השתמש במידע שהגיע אליו במפעל, טרח משה למצוא את המודעה  ב"מזון ומשקה" ולציינה כבסיס ליצירת הקשר בינו לבין "שיבולים".

 

 

 

34.     משה ואיציק ניסו לרכוש מ"שיבולים" גם מכשיר "מטגנת" שיוצר על סמך ידע שהתובעת העבירה ל"שיבולים", בשל יחסי החברות בין אלי לבין הבעלים של "שיבולים", תוך החתמת נציגי "שיבולים" על הסכם סודיות בענין זה. עסקה זו לא יצאה אל הפועל, למרות שכפי הנראה חלק ממקבלי ההחלטות אצל "שיבולים" היו מוכנים להפר את הסכם הסודיות עם התובעת, ורק מהטעם שלמשה ולאיציק לא היה די כסף לשלם על רכישת ה"מטגנת" מ"שיבולים". עם זאת, לאחר שנודע לאורי ולאלי על מכירת ה"אקסטרודר" למשה ולאיציק, הבטיח מר בן זאב מ"שיבולים" להמשיך לשמור את הסודיות ולא למכור את ה"מטגנת".

 

35.     משה ואיציק או אחד מהם, פנו בבקשות לקבלת הצעות מחיר גם על מוצרים נוספים (תבלינים וחומרי גלם), לספקים שונים, וביניהם "פרוטארום". מ"פרוטארום" גם התקבלה תשובה (מסמכים 5-1 בניילונית ת/4).

 

36.     כאמור כבר לעיל, בסעיף 29ד` לעיל, נערכה פניה מטעמם של משה או איציק ובה הזמנה לקבל הצעת מחיר לייצור "מטגנת" בעלת תכונות דומות ל"מטגנת" של התובעת (מסמך 15 בניילונית ת/4).

 

          על פי גרסתו של משה, הוא היה יכול להזמין את ה"מטגנת" גם על סמך חומר המצוי באינטרנט. לשם תימוכין בגרסה, הפנה משה לשני אתרי אינטרנט. אתר אחד, של חברת "מאפין" (שכתובתו:  www.mymafin.com), והשני - אתר של חברת Capitanio Camillo (שכתובתו:  www.capitanio.it).

 

          לאחר השוואה בין גרסתו של משה לבין גרסתו של אלי ולאחר בחינת האתרים האמורים לגבי חברת "קפיטניו" מדובר רק על בחינת החלק האנגלי של האתר), הגעתי למסקנה שגם בענין זה לא ניתן לקבל את גרסתו של משה. כפי הנראה, סבר משה שאם יכביר בהגשת דפים מודפסים מאתר "מאפין", הוא ישכנע שיש באתר הוראות כנדרש לשם הקמת מפעל לחטיפים ולשם הזמנת "מטגנת" כמו זו של התובעת. אלא שלא ניתן להשתכנע כך.

 

          האתר של חברת "מאפין" עוסק בייצור מוצרים מוגמרים במפעל שמקבל מוצר שכבר עבר תהליך של אקסטרוזיה (התהליך שנעשה באמצעות מכשיר ה"אקסטרודר"). האתר עוסק רק בטיגון ובתיבול של המוצר שמגיע כבר לאחר תהליך האקסטרוזיה.

 

          לא ניתן ללמוד מהאתר כיצד להכין את הבצק עצמו (ובכך הודה משה במהלך חקירתו הנגדית, ראו שו` 14 בעמ` 29 לפרוטוקול).

 

          בניגוד לאמור בעדותו של משה (שו` 15 בעמ` 29 לפרוטוקול), אין באתר פירוט של התבלינים שבהם יש להשתמש. יש שם קישורים לאתרים שונים של חברות תבלינים (ובהן IFF). גם מי שיכיר על בוריו את תוכן האתר - לא יוכל לדעת לפי האמור בו איך לייצר חטיפים.

 

          הוא הדין בענין האתר של חברת "קפיטניו". מהרשום באתר ניתן ללמוד כי החברה מספקת שירות למפעלים שמייצרים פסטה. החברה מוכרת מכשירי "אקסטרודר". ניתן לבחור אצל החברה דיזות (פתח הוצאת הבצק) עם חורים בצורות שונות, כדי שהפסטה או החטיפים ייצאו בצורה מבוקשת כלשהי. אין באתר הוראות ייצור או מתכונים לייצור חטיפים. משה הודה בעדותו כי אין באתר מידע על אופן הכנת הבצק (שו` 22-21 בעמ` 29 לפרוטוקול).

 

          בעת חקירתו הנגדית, מסר משה את השם "ליוצקי" כשמו של אתר של חברה גרמנית, שבו לטענתו יש כל המידע הנדרש. (שו` 13-12 בעמ` 29 לפרוטוקול). משה לא מסר את כתובתו של האתר. לא מצאתי את האתר האמור, ומכל מקום - תמוה בעיני שאם דווקא זה האתר שבו מצויה כל הטכנולוגיה שמשה ואיציק נסמכים עליה לשם הקמת מפעל הנתבעת, לא מצא משה לנכון להזכיר זאת בגרסתו המפורטת (מסמך נ/4), אלא העלה זאת רק כבדרך אגב, בעת חקירתו הנגדית.

 

          בענין האמור בסעיף זה אעיר כי על פי ההלכה הפסוקה ניתן לקבוע עובדות לגבי חברות בהסתמך על הפרסום באתר האינטרנט שלהן. ראו בענין זה את האמור בסעיף 2 לעס"ק 400024/98  הסתדרות העובדים החדשה, האיגוד הארצי לקציני הים - צים חברת השייט הישראלית בע"מ, פד"ע לו 97, 102.

 

37.     מששללתי את גרסתו של משה בענין מקורות המידע שעליהם הוא נסמך לשם הקמת המפעל ולשם הייצור המתוכנן של החטיפים, הרי שניתן לקבוע במידה רבה של סבירות, שהמידע שאיציק ומשה נסמכו עליו כדי להקים את מפעל הנתבעת ובמטרה להתחיל לייצר חטיפים אינו מידע שנשאב מהאינטרנט אלא המידע שיש למשה עקב עבודתו אצל התובעת והמידע שהיה אגור בקבצים ובמסמכים שמשה לקח מהתובעת.

 

38.     הראיות שהובאו בענין רוני הן דלות ביותר.

 

אין חולק כי רוני עבד בעבר, מספר חודשים, כעובד זמני של התובעת. לא הובאה כל ראיה כי רוני נחשף בעבודתו אצל התובעת לסודות מסחריים שלה. 

 

בסעיף 14 לתצהירו, מצהיר אורי כי נודע לתובעת על כך שמשה עוסק בהקמת מפעל ביחד עם שניים מאחיו ובהם גם רוני. אורי לא נוקב במקור המידע המתייחס להשתתפותו של רוני. בנסיבות אלה, לא ניתן לתת משקל משמעותי להצהרה זו של אורי, ככל שהיא מתייחסת לרוני (בנוגע למשה ולאיציק - הובאו ראיות רבות אחרות).

 

בחלקים אחרים של תצהירו, מתייחס אורי למשה ולאחיו, בלא ניקוד. לפיכך, ולא ניתן לדעת אם הכוונה היא למשה ול"אָחִיו" או שמא הכוונה היא למשה ול"אֶחָיו".

 

כל שנאמר בקשר לרוני בעדויות שנשמעו בעל פה, זו אמירתו של משה על כך שרוני הוא "בחור שעובד" (שו` 12 בעמ` 32 לפרוטוקול).

 

לפיכך, אני סבור שלא ניתן לקבוע כל ממצא בעניינו של רוני. לא ניתן לדעת אם הוא שותף בהקמת המפעל, או הוא נחשף לסודותיה של התובעת וכל כיו"ב.

 

39.     עד כאן - קביעת העובדות.

         

 

הגבלת חופש העיסוק

 

40.      הכלל הוא שלכל אדם זכות לחופש עיסוק. כלל זה מצא את ביטויו בפסיקת בתי המשפט החל מסמוך לאחר קום המדינה, בפסיקת בית הדין לעבודה (מאז תוקן חוק בית הדין לעבודה בשנת 1990) ואף בחוק יסוד: חופש העיסוק (הן זה שנחקק בשנת 1992 והן זה שנחקק בשנת 1994).

 

41.      לעתים מתעורר הצורך לדון בניגוד שבין הכלל של חופש העיסוק לבין עקרונות יסוד אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבור האדם וחרותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, עקרון שאף הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והחל מיום 29/10/99 - מוגן גם על ידי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (שייקרא להלן: "חוק עוולות מסחריות").

 

          מכח עקרון חופש ההתקשרות ושמירת הקנין הרוחני, הוגבלה, למשל, זכותו של עובד, לרבות עובד לשעבר, לעסוק בעיסוק כלשהו תוך ניצול לשימושו הפרטי, של סודות עסקיים של מעבידו. כן היו מקרים בהם נאכפו התחייבויות של עובדים להגביל את עיסוקיהם.

 

          בבג"צ 1683/93 יבין פלסט ואח` נ` בית הדין הארצי לעבודה ואח`, פ"ד מז(4) 702, 707 נאמר:

"על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה".

 

 

42.     בעבר, היה מקובל להבחין, אבחנה חדה וברורה, בין חובת שמירת הסודיות, שמקורה הוכר כנובע מתחום דיני הקנין או מכח חובת תום הלב לבין ההגבלה שלא להתחרות במעביד או שלא לעבוד אצל מתחרה, הגבלה שהצריכה התחייבות מפורשת.

 

          גם כשהיתה התחייבות מפורשת שלא להתחרות, נאכפה התחייבות זו רק כאשר היתה סבירה מבחינת היקפה ומשך תוקפה, שכן אחרת רואים אותה כנוגדת את תקנת הציבור. כך למשל, ברע"א 5248/90 אנטין ואח` נ` פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 145, נאמר:

"נראה שהתערבבו כאן היוצרות. חובת השמירה על סודות מקצועיים וידע מסחרי סודי לחוד, והגבלת העיסוק לחוד. חובת הסודיות חלה תמיד, וללא הגבלת זמן, גם ללא התחייבות מפורשת. הפרתה היא פגיעה בזכות הקניינית של בעלי הסוד והידע. להגבלת חופש העיסוק, לעומת זאת, דרושה התחייבות חוזית מפורשת, והיא חייבת לעמוד במבחן הסבירות".

 

          אולם, במקביל להקניית הסמכות לבית הדין לעבודה לדון בעניינים מעין אלה, חלה התפתחות בפסיקה, שהביאה לטשטוש מה בין חובת שמירת הסודיות לבין הגבלת התחרות, שאף היא הוכרה, לעתים, בלא התחייבות מפורשת. ניצנים ראשונים להתפתחות זו היו בדב"ע נא/49-9 ושיץ - רגיס בע"מ, פד"ע כב 334, 336, אולם הדברים שם נאמרו בלשון מהוססת וזהירה ("נראה לי...") ורק כנימוק נוסף לאי-הענקת רשות ערעור באותה בקשה.

 

לעומת זאת, בפרשת "טועמה" שנדונה בבג"צ 1683/93 הנ"ל (ולפניו בתב"ע (חי`) נב/304-3 ובדב"ע נב/269-3, נג/26+17-3 טועמה - טכנו גומי ליסצקי בע"מ ואח`, פד"ע כה 227), הוגבל העובד בתחרות עם מעבידו לשעבר, מכח חובת תום הלב, אף כשלא הביע התחייבות מפורשת לכך, ובכך, כאמור לעיל, הוקהה מאד ההבדל שבין הגבלת התחרות לבין חובת שמירת הסודיות.

 

43.     לאחר פרשת טועמה שוב חל שינוי (ויש אומרים: "מהפך") בהלכה הפסוקה, וזאת בע"ע 164/99 פרומר ואח` - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 264 (שתיקרא להלן: ""פרשת צ`ק פוינט"), אשר בין אם פסק הדין שניתן בה יפורש כנובע מההלכה הקודמת ובין אם יפורש כמשנה אותה - הביא למצב שבו למעסיק קודם קשה הרבה יותר לקבל סעד המונע מעובד לשעבר שלו לעבוד במקום עבודה מתחרה.

 

         

לפיכך, ככל שמדובר בסעדים המבקשים להגביל את חופש עיסוקו של עובד לשעבר, יש לבחון את הנושא משתי נקודות השקפה; האחת - האם הוא התחייב התחייבות בת תוקף להגביל את חופש עיסוקו, והשניה - האם גם במקרה שלא היתה התחייבות, או גם במקרה שבו אין תוקף להתחייבות - יש הצדקה להגביל את עיסוקו של העובד לשעבר, כדי להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד לשעבר. בנוגע למעביד לשעבר המבקש סעד כזה, יש לבחון האם יש לו ביסוס כלשהו לסעדים להם הוא עותר, מכח פקודת הנזיקין או מכח חוק עוולות מסחריות.

 

          מאחר ששאלות אלה יש לבחון, בהתאם להלכה הפסוקה, ארחיב כאן מעט בענין פרשת צ`ק פוינט, ואבחן גם חלק מההלכות שנפסקו לאחר מכן בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון.

 

44.     בענין פרשת צ`ק פוינט, חתם העובד (שכיהן בתפקיד בכיר מאד אצל רדגארד) על התחייבות שלא להתחרות במעבידתו למשך תקופה שעלתה ביחס ישר למשך עבודתו אצלה. בית הדין הארצי פרט את הסיבות שמכוחן אין לאכוף הגבלה זו על עובד, ובהן - העקרון החוקתי של חופש העיסוק, העקרון היסודי המנחה במשפט העבודה המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק, החשש מפגיעה בזכות להגשמה עצמית, החשיבות של התחרות החופשית ושל המעבר המהיר והחופשי של המידע. כן פורטו שיקולים התומכים באכיפת ההתחייבות, ובהם - הגנה על הקנין הרוחני (בעת מתן פסק הדין טרם נכנס לתוקפו חוק עוולות מסחריות), השקעת המעביד בהכשרה מיוחדת של העובד, קבלת תמורה מיוחדת עבור התחייבות העובד להגביל את עיסוקו, הפרת חובת תום לב מצד העובד.

 

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי כאשר אין מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - אין לאכוף אותה (אף אם, כאמור, ניתנה התחייבות מפורשת), אך אין משמעות הדבר שכאשר הנסיבות מתקיימות - מחוייב בית הדין לאכוף את הגבלת העיסוק, והדבר תלוי במכלול הנסיבות (ראו סעיף 17 לפסק הדין).

 

 

 

בנוסף, קבע בית הדין הארצי:

"בית הדין לא יתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא אם כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכאן, שעל המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב`סוד המסחרי` שלו יפגע בעסק שבבעלותו." (שם, 316).

 

          מהסיפא של החלק המצוטט לעיל, ניתן ללמוד כי גם במקרה של שימוש בסודות מסחריים של מעסיק - אין מקום לצוות על הגבלת חופש העיסוק אלא אם המעסיק הקודם מוכיח כי אי-מתן צו כזה יביא לפגיעה ממשית בעסקו, באופן שניתן יהיה לאמר כי היא "מאיימת על עצם קיומו". עוד ענין שניתן להסיק מאותו חלק מצוטט, הוא שכאשר ההתחייבות שלא להתחרות עומדת בפני עצמה, בלא שיש עמה שימוש בסוד המסחרי של המעסיק הקודם, אין כל מקום לאכוף את ההתחייבות האמורה.

 

45.     לאחר פסק הדין בפרשת צ`ק פוינט, נתן בית הדין הארצי פסק דין בע"ע 292/99 עמיחי ואח` - יוסי גולדהמר בע"מ ואח`, פד"ע לה 204 (שייקרא להלן: "פרשת סופרפארם"). באותו פסק דין נדון עניינו של רוקח שהחל לעבוד אצל זכיינית של סופרפארם עוד טרם היותו רוקח, והמשיך בכך במשך כ-5 שנים, שבמהלכן עבר הכשרה מיוחדת מטעם סופרפארם, וחתם על התחייבות לא למסור מידע על סופרפארם ולא לעבוד בעסק מתחרה במשך 12 חודשים מיום סיום עבודתו. הרוקח האמור החל לעבוד ברשת מתחרה מספר ימים לאחר שתמו יחסי העובדה בינו לבין מעבידתו. בית הדין האזורי לעבודה נתן צו מניעה זמני לפיו הוגבל הרוקח מלעבוד אצל מעבידתו החדשה בתפקיד ניהולי, למשך 12 חודשים מיום סיום העבודה בפועל. בפסק דינו, התבסס בית הדין הארצי לעבודה (בדעת רוב), על ענין צ`ק פוינט, חזר למעשה על ההלכה שנקבעה שם, ובהתאם לכך - החליט לבטל את הצו הזמני שניתן בבית הדין האזורי.

 

          בסעיף 11 לפסק הדין בפרשת סופרפארם, קבע בית הדין הארצי כך:

"המדיניות הראויה הינה עידוד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר, אשר שוק העבודה יכול להעניק להם. איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו פוגע ביכולתו להתקדם וכן מעודד את המעסיק הקודם שלא לשפר את תנאי העבודה הקיימים ב`מפעל` ולא לעמוד בתנאים ששוק חופשי ותחרותי יכול להעניק לעובד." (שם, 215).

 

בשולי הדברים הוסיף בית הדין הארצי ואמר:

"מעסיק משקיע בעובדיו על-מנת להפיק מהם את מירב התועלת בתקופה שבה הם מועסקים ב`מפעלו`. המשק כיום מבוסס על עובדים המועסקים לפרקי זמן קצרים וקצובים תמורת תשלום שכר הולם.

משהחליטה ממשלת ישראל לחתום על הסכמי סחר חופשי הן עם האיחוד האירופאי והן עם ארה"ב, המשק החל לעבור ... למשק חופשי ותחרותי. ... אין זה ראוי לאפשר למעסיקים ליהנות מהיתרונות של המעבר החופשי של מצרכים והון, אולם לשלול מהעובדים את היתרונות הגלומים במעבר החופשי של העבודה והשירותים. הדבר נכון במיוחד, כאשר המעבר לשוק התחרותי כרוך בפגיעות רבות הנעשות בעובדים, אשר נדרשים לוותר על זכויות חברתיות אשר הוענקו להם במשך שנים רבות, כגון ... קביעות, ... ייצוג על ידי ארגון העובדים, ביטחון תעסוקתי וכו`. ...

הגבלת העיסוק ומתן תוקף לסעיפי הגבלת העיסוק מונעים בעד העובד קידום והשגת שכר ראוי יותר, אותו יש באפשרותו לקבל לקבל על פי תנאי השוק החופשי והתחרותי. היה וקיימת לעובד אפשרות להשגת תנאים טובים יותר, פירוש הדבר שכך קבע השוק החופשי את שוויה של עבודתו. מתן תוקף לסעיפי הגבלת עיסוק מאפשרת למעסיק הנוכחי העסקת עובדים בתנאים שהינם פחותים ממחיר השוק ופוגעת בקידומם ובפרנסתם. ...

משק המבקש לשגשג בעידן המידע חייב ליתן התייחסות ממשית לעובד, לרבות ... הזדמנויות ראויות והוגנות לקידום. (שם, 219)."

 

46.     בבית המשפט העליון ניתן פסק דין בתיק ע"א 6601/96 AES Systems inc. ואח` נ` סער ואח`, פ"ד נד(3) 850. בפסק דין זה, אישר, למעשה, בית המשפט העליון את ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ`ק פוינט ומאז.

 

          בפסק הדין האמור נקבע כי נקודת המוצא לבחינת תניות חוזיות בענין הגבלת חופש עיסוק, יש לבחון לאור סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע שחוזה שנוגד את תקנת הציבור -  בטל. עם זאת, בית המשפט העליון קבע שתקנת הציבור עצמה מביאה לקני אינטרסים מנוגדים, שכן גם חופש החוזים הוא עקרון שקיומו מוצדק מכח תקנת הציבור. על כן, קבע בית המשפט העליון:

"נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע מ`הכל או לא כלום`. אין לומר כלל כי כל התניות להגבלת חופש העיסוק של עובד שפרש תואמות את `תקנת הציבור`. כן אין לומר כי כל התניות הללו נוגדות את `תקנת הציבור`. תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות." (סעיף 15 לפסק הדין).

 

 

 

          ובהמשך, קבע בית המשפט, כי את הדברים יש לבחון מזווית הראיה הציבורית:

"עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל `תקנת הציבור`. נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור. זאת ועוד: זכויות האדם השונות - כגון חופש החוזים, חופש העיסוק, זכות הקניין וזכויות אדם אחרות - מבטאות הן אינטרס של הפרט והן אינטרס של הכלל. ... עניין לנו באינטרס הציבור, המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. ...

אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך. על כן, אף שאמשיך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור (`תקנת הציבור`) המתחשב מצידו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם `לגיטימיים`) ולחלק אחר לא ניתנת הגנה.

מנקודת המבט של לגיטימיות האינטרסים מתבקשת המסקנה הבאה: ככלל, אין למעביד `אינטרס לגיטימי` כי ינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד; בדומה, ככלל, אין לעובד `אינטרס לגיטימי` כי לא יינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. אכן, ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או `מוגן`)." (סעיפים 17-16 לפסק הדין).

 

          בשל אותה זווית ראיה, קבע בית המשפט העליון, כי הכלל הוא שהתחייבות לאי-תחרות לכשעצמה, כשאין עמה אינטרסים לגיטימיים של המעביד, איננה תקפה:

"נמצא, כי ככלל, התחייבות `ערומה` לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות `כשלעצמו` (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת `אינטרס לגיטימי` של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את `תקנת הציבור"`. (סעיף 18 לפסק הדין).

 

          מנגד, נקבע בפסק הדין, כי ככלל, המעביד זכאי להגנה על האינטרסים הלגיטמיים שלו, ובכללם -  סודות מסחריים ורשימת לקוחות (סעיף 24 לפסק הדין). עם זאת, נקבע כי ההגנה איננה מוחלטת והמבחן הוא של סבירות ומידתיות. את הסבירות ואת המידתיות של ההגנה יש לבחון לאור מהות ההגבלה שהמעביד מבקש להטיל על העובד לשעבר, וכן לאור האינטרס הציבורי (כגון צרכי שוק העבודה ועידוד התחרותיות).

 

 

 

47.     לסיכום סקירת ההלכה הפסוקה בענין הגבלת חופש העיסוק, ניתן לאמר כי על פי המצב המשפטי הנוכחי, כבר אין משמעות כה רבה לשאלה אם היתה התחייבות של העובד להגביל את חופש עיסוקו. לא תהיה הגבלת חופש העיסוק רק לשם מניעת תחרות. הגבלת חופש העיסוק תיתכן, במקרים הראויים, כשמתברר שהיא נחוצה לשם שמירת אינטרסים לגיטימיים בני-הגנה של המעביד הקודם. עיקרם של האינטרסים האמורים הוא במניעת שימוש פסול בסודות מסחריים של המעביד הקודם. בכך, אעסוק להלן.

 

סודות מסחריים

 

48.     מה הוא "סוד מסחרי" ? ככל שההגדרה נוגעת ליישומו של חוק עוולות מסחריות, היא מופיעה בסעיף 5 לאותו חוק, באופן הבא:

"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

 

מכאן, שכדי שמידע ייכלל בגדר של "סוד מסחרי", על הטוען שהוא כך להוכיח הן את מהותו של המידע (שהוא מידע עסקי, שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל, שסודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי), והן את העובדה שהבעלים של הסוד נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו.

 

49.     ראוי להביא כאן את דברי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ`ק פוינט:

"`סוד מסחרי` אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של `סוד מסחרי` להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של `סוד` ... אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו`. במסגרת הוכחת ה`סוד המסחרי` על המעסיק להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר `סוד`. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב`סוד` וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן." (שם, 320).

 

 

האם התובעת הוכיחה שיש לה סודות מסחריים ושהם נגזלו?

 

50.     לדעתי, התשובות לשני חלקי השאלה האמורה בכותרת חלק זה - חיוביות.

 

51.     התובעת הוכיחה, כפי שנקבע לעיל בחלק של קביעת העובדות, כי יש לה מידע עסקי בענין ייצורם של חטיפים. מידע זה הושג על ידי התובעת, בעמל רב, שנמשך שנים ועלה ממון רב. וכלשונו של אלי, בעדותו: "דם, יזע ודמעות".

 

לא זו בלבד שמהעובדות שנקבעו לעיל עולה שהמידע הזה אינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אלא גם הוכח כי אחרים ניסו לרכוש חלק מהמידע והדבר לא התאפשר להם (כמו למשל, חברת בייגל את בייגל, כאמור לעיל).

 

עוד הוכח ששמירת המידע האמור בסוד, נותנת לתובעת יתרון עסקי על פני מתחריו. בדיוק אותו יתרון שמשה ואיציק ניסו להשיג כשיזמו להשתמש במידע לשם הקמת מפעל הנתבעת.

 

          בהיות מפעלה של התובעת, המפעל היחיד שהצליח להתחרות ב"אסם" בשוק החטיפים תואמי ה"ביסלי" ברור שהעברת המידע הסודי שברשותה לידי אחרים שיעשו בו שימוש וייכנסו גם הם לאותו שוק - יש בו משום סיכון ממשי ליציבותה של התובעת ולהמשך קיומה.

 

          התובעת הוכיחה כי נקטה אמצעים לשמירת סודיות המידע הסודי שלה. המידע שמור במשרדה בלבד, והגישה הלגיטימית אליו היא רק של מנהליה, מהנדסת המזון הראשית וטכנולוגית המזון של המפעל. מפתחות המשרד היו שמורים ולא ניתנו אף לא לבעל תפקיד בכיר אצל התובעת, כמו משה. אמצעים אלה סבירים בעיני.

 

          העובדה שמשה הצליח לרכוש את אמונם של מנהלי התובעת והביאם לכך שהוא לא פוטר מעבודתו גם כשהתברר שהוא פורץ למשרדים בלא רשות, אינה הופכת את אמצעי שמירת הסודיות לבלתי סבירים. סביר שמעביד יתן אמון בעובד בכיר שלו, המסביר את כניסותיו למשרד ב"שגעון" למחשבים.

 

          גם העובדה שלאור מומחיותו של משה במחשבים איפשרה לו התובעת גישה למחשב שלה, אינה הופכת את אמצעי שמירת הסודיות לבלתי סבירים. כשהתובעת היתה מעוניינת להקים אתר אינטרנט, היא פעלה באופן סביר כשבחרה לענין זה דווקא את אחד מבכירי עובדיה ולא אדם מן החוץ. מנהלי התובעת לא היו אמורים לצפות שמשה יפר את האמון שנתנו בו.

 

          לפיכך, הוכח כי לתובעת מידע שהוא בגדר "סוד מסחרי" כמשמעות מונח זה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.

 

52.     מהעובדות שנקבעו לעיל עולה כי הוכח גם שמשה ואיציק עשו שימוש בסודותיה המסחריים של התובעת.

 

          כאמור לעיל, נקבע שתוכניתו של איציק להקמת מפעל לחטיפים, לא היתה מנותקת מהאפשרות של משה להשיג מאת התובעת את המידע הנחוץ לשם כך, מידע שמשה החל באיסופו, עוד ביום 5/9/02, אם לא לפני כן. הוכח  גם שהמידע הסודי של התובעת הועתק ממנה, בלא רשותה, ונמצא אצל משה ואיציק ובמפעל הנתבעת.

 

53.     אביא כאן ציטוטים נוספים מחוק עוולות מסחריות, בנוגע למשמעות של גזל סוד מסחרי, לסייגים לאחריות בענין זה, להגנות מפני האחריות ולחזקות שניתן לעשות בהן שימוש כדי לבחון אם נגזל סוד מסחרי.

 

"6.     גזל סוד מסחרי

(א)         לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.

(ב)         גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

(1)        נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2)        שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3)        קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2) או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

 

(ג)        גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב, כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, `הנדסה חוזרת` - פירוק או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר.

 

7.       סייגים לאחריות

(א)        לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

(1)        הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2)        השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור.

(ב)        עשה אדם שימוש בסוד המסחרי כאמור בסעיף קטן (א)(2) וזכה עקב כך בטובת הנאה, רשאי בית המשפט אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות הענין, לחייב אותו בהשבת טובת ההנאה, כולה או חלקה, לבעל הסוד.

 

8.       רכישה בתום לב ובתמורה

(א)        אדם אינו אחראי לפי סעיף 6(ב)(3) בשל שימוש שעשה בסוד מסחרי, אם רכש וקיבל את הסוד המסחרי בתום לב ובתמורה, אלא אם כן ראה בית המשפט כי לשם עשיית צדק בין הצדדים, יש להטיל עליו אחריות בשל גזל סוד מסחרי.

(ב)        הטיל בית המשפט אחריות כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא לפטור את האחראי לגזל הסוד המסחרי מהסעדים שלה זכאי בעל הסוד, כולם או חלקם.

 

9.       דמיון מהותי

יראו כשימוש בסוד מסחרי אף שימוש בסוד שנעשו בו שינויים, ובלבד שמתקיים דמיון מהותי בין הסוד המסחרי לבין המידע שבו נעשה השימוש.

 

10.     חזקת שימוש

חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע אם התקיימו שניים אלה:

(1)        הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;

(2)        המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי.".

 

54.     יישום הוראות החוק המצוטטות לעיל על המקרה שנדון בתובענה זו, מעלה שאכן היה כאן גזל סודות מסחריים של התובעת, במובן הברור ביותר של הגזל.

 

          התקיימו כאן כל החלקים החלופיים של גזל סוד מסחרי האמורים בסעיף 6(ב) לחוק עוולות מסחריות.

 

משה נטל סודות מסחריים של התובעת, ללא הסכמת התובעת, באמצעים פסולים (כגון העתקת קבצים מהמחשב של התובעת בעת שגישתו למחשב היתה לצרכים אחרים). משה עשה שימוש בסודות אלה, הן בעצמו והן בכך שהעבירם לאיציק ולנתבעת (ולענין זה אעיר כי על פי הגדרת "שימוש" שבסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, העברת סודות לאחרים היא בגדר "שימוש" בסוד). (בכך התקיימו כל חלקי פסקה (1) של סעיף 6(ב) לחוק).

 

          משה עשה שימוש בסודותיה המסחריים של התובעת, בלא הסכמתה, כשהשימוש הוא בניגוד לחובתו של משה מכח חובת האמון שיש בין עובד למעביד, ואף בניגוד לתנאי מכללא בחוזה העבודה שלו (בכך התקיים האמור בפסקה (2) של סעיף 6(ב) לחוק).

 

          משה עשה שימוש בסודות ואיציק והנתבעת קיבלו את הסודות ועשו בהם שימוש ללא הסכמת התובעת, כשהם ידעו שהסודות הועברו אליהם באופן האסור לפי פסקאות (1) ו-(2) לסעיף 6(ב) לחוק (ובכך התקיימו תנאי פסקה (3) של אותו סעיף).

 

55.     הסייגים וההגנות המצויים בחוק - אינם מועילים בענין זה למשה, לאיציק ולנתבעת. לא נעשה כאן הלך של "הנדסה חוזרת". הידע הגלום בסוד לא הגיע למשה (וודאי שלא לאיציק ולנתבעת) במהלך עבודתו של משה אצל התובעת והפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים. אדרבא; ביום 1/5/03, לאחר מסירת מכתב הפיטורים למשה, וסמוך לפני הפסקת העבודה בפועל, עדיין ישב משה והעתיק לדיסקט את הקבצים המכילים את סודותיה הכמוסים ביותר של התובעת. ברור שאם הידע האמור בקבצים היה הופך לחלק מכישוריו המקצועיים של משה, הוא לא היה נזקק להעתקתם במועד זה. יתרה מכך, הידע האמור לא "הגיע" אל משה במסגרת עבודתו. משה לא נזקק לידע זה לצרכי עבודתו, אלא נטל אותו, בלא רשות מהתובעת. עבודתו שימשה רק מנוף שבאמצעותו הוא הצליח ליטול את הידע.

          לא ניתן לאמר כי השימוש בסודותיה המסחריים של התובעת מוצדק בשל תקנת הציבור.  אמנם, תקנת הציבור מחייבת את קיומה של התחרות החופשית, אך תחרות זו אמורה להיעשות בתנאים הוגנים. האינטרס הציבורי מחייב במקרה זה, דווקא את ההגנה על התובעת. התובעת טרחה רבות, עמלה שנים והשקיעה הון רב כדי שיתאפשר לה להתחרות (תחרות הוגנת) במפעל כמו "אסם". התרת שימוש בסודות שנגזלו מהתובעת כדי להקים מפעל מתחרה, תביא למצב שבו לא יהיה כדאי ליזמים לטרוח, להשקיע ולעבוד כדי לנסות להתחרות ב"ענקים".

 

          הנתבעים לא רכשו את הסודות בתום לב ולא בתמורה. אדרבא, חוסר תום הלב באופן שבו הסודות הועברו מהתובעת, באמצעות משה אל איציק והנתבעת - בולט לעין וצורם את תחושת הצדק.

 

56.     המסקנה מהאמור לעיל היא שמשה, איציק והנתבעת ביצעו כלפי התובעת עוולה של גזל סודותיה המסחריים.

 

גרם הפרת חוזה

 

57.     התובעת טענה גם לעוולה של גרם הפרת חוזה.

 

58.     בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נאמר:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי ...".

 

          מאחר שהדרך שבה נהג משה כלפי התובעת בגזילת סודותיה המסחריים היתה מנוגדת לחובות המוטלות עליו מכללא במסגרת חוזה העבודה שהיה בינו לבין התובעת, אני סבור שניתן לקבוע שמשה הפר את חוזה העבודה בינו לבין התובעת וככל שאיציק היה שותף לכך הרי שניתן לראות באיציק כמי שגרם למשה להפר את החוזה.

 

 

 

הסעדים

 

59.     כעת יש לבחון מה הסעדים שהתובעת יכולה לקבל, לאחר שהוכיחה כי בוצעו כלפיה העוולות האמורות לעיל.

 

60.     ראשית, יש סעד שהנתבעים הודיעו עוד בדיון ביום 15/6/03, כי הם מוכנים לכך שהוא יינתן. סעד זה הוא סעד הצהרתי המונע מהנתבעים לעשות שימוש בסודותיה המסחריים של התובעת, כהגדרת המונח בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.

 

          אני מורה איפוא כי על הנתבעים, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, להימנע מלעשות שימוש בסודותיה המסחריים של התובעת. לענין זה, הגדרת המונחים "שימוש", ו"סוד מסחרי" תהיה כהגדרתם בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות. תוקפה של הוראה זו יחול כל עוד המידע הנדון ימשיך להיות בגדר "סוד מסחרי".

 

61.     שנית, אני סבור שמעבר לאמור בסעיף 60 לעיל, אין כל סיבה לתת לתובעת סעד כלשהו בעניינו של רוני. כאמור כבר לעיל, לא הוכח שרוני עשה שימוש בסודותיה של התובעת לא הוכח שיש לו כוונה להשתלב במפעל של הנתבעת, ואין מקום לפסוק נגדו דבר מה מעבר להוראה הכללית האמורה בסעיף 60 לעיל.

 

61.     לכאורה, היה ניתן להסתפק בסעד הכללי האמור בסעיף 60 לעיל, גם בכל הנוגע למשה, לאיציק ולנתבעת. ברור שאם שלושה נתבעים אלה יקפידו להימנע מלהשתמש בסודותיה של התובעת, הרי שהתובעת תוכל לבוא על סיפוקה.

 

אולם, אין אנו חיים בעולם אידיאלי כך שיש חשש שמא משה, איציק והנתבעת לא ידקדקו במילוי ההוראה שניתנה לעיל. חשש זה מתחזק לא רק על רקע נסיון החיים הכללי, אלא גם על סמך העובדות כפי שפורטו לעיל, והמשקל הנמוך שיש לתת למהימנותו של משה (וכנגרר בענין זה - גם למהימנותו של איציק, שנמנע מלהעיד אך הצהיר כי הוא מצטרף לגרסתו של משה כפי שהיא פורטה במסמך נ/4).

 

לאור זאת, יש חשיבות לכך שיינתנו לתובעת סעדים נוספים אשר יהיה בהם כדי לנסות להבטיח, ככל האפשר, את מניעת השימוש בסודותיה המקצועיים של התובעת. מאידך, חשוב יהיה להקפיד שהסעדים שהתובעת תקבל לא יהיו קיצוניים מדי ולא יגבילו בלא צורך את חופש העיסוק של משה, איציק והנתבעת. לפיכך, אנסה לדאוג לאיזון בין ההגבלות שיוטלו על משה, איציק והנתבעת, לבין הסייגים להגבלות, בין סייגים אשר יאפשרו להסיר את ההגבלות לכשיוברר שהן כבר אינן נדרשות, ובין סייגים שיגבילו את משך תוקף ההגבלות (לענין זה יש להבדיל גם בין סוגים שונים של חטיפים).

 

62.     על סמך השיקולים שלעיל, אני מורה כך:

 

על משה, איציק והנתבעת, שלושתם יחד וכל אחד מהם לחוד, לנהוג על פי האמור להלן:

 

א.      עליהם להימנע מעשיית שימוש במכשיר ה"מטגנת" דוגמת זו המצויה במפעל התובעת.

 

ב.       עליהם להימנע מעשיית שימוש במכשיר "מטגנת", כל עוד לא יציגו לתובעת ראיות על אופן רכישתה (ואם אין מדובר ב"מוצר מדף" - גם על דרך תכנונה) וכל עוד ראיות מעין אלה לא יניחו את דעת התובעת על כך שאין מדובר ב"מטגנת" שנרכשה או יוצרה תוך הפרת סודותיה המקצועיים של התובעת. תוקף הוראה זו עד ליום 30/4/2005.

 

ג.       עליהם להימנע מייצור חטיפים הדומים במרקמם ובטעמם לחטיפים הידועים בשמות המותג "במבה" ו/או "ביסלי" של "אסם", כל עוד לא יציגו לתובעת ראיות על אופן רכישת הידע הנדרש לשם ייצור החטיפים, וכל עוד ראיות מעין אלה לא יניחו את דעת התובעת על כך שהידע נרכש על ידיהם באופן לגיטימי ושלא בדרך של גזילת סודותיה המקצועיים של התובעת.  תוקף הוראה זו בכל הנוגע לחטיף הדומה ל"במבה" - עד ליום 30/4/2005.

 

 

ד.       עליהם להימנע ממכירה סיטונית של חטיפים כאמור בס"ק ג` לעיל, כל עוד לא יציגו לתובעת ראיות על אופן רכישת החטיפים הנמכרים וכל עוד ראיות מעין אלה לא יניחו את דעת התובעת על כך שהחטיפים נרכשו ממקור המוכר אותם כדין. תוקף הוראה זו עד ליום 30/4/2005.

 

ה.      עליהם להימנע מלהתקשר בקשרים עסקיים ובקשרי עבודה עם זאהר ועם מר טלמן סלמנדייב, בטרם יחלפו 14 ימי עבודה מהיום שבו יתנו לתובעת פרטים על מהות ההתקשרות, כדי לאפשר לתובעת לנסות למנוע את ההתקשרות. תוקף הוראה זו עד ליום 31/12/2003.

 

63.     מאחר שייתכן שבכל מקרה שבו יהיה על משה, איציק והנתבעת להציג לתובעת ראיות להנחת דעתה, על פי האמור בסעיף 62 לעיל, יהיו חלוקי דעות בין הצדדים, מומלץ לצדדים להגיע להסכמה על דרך ליישוב אותם חלוקי דעות, כגון מינוי איש מקצוע מוסכם כמי שיבחן את הראיות ויראה אם יש בהן כדי להספיק להנחת דעתה של התובעת. מכל מקום, אם אכן יהיו חלוקי דעות והצדדים לא יצליחו לפתור אותם בדרך מוסכמת, יוכל כל צד לבקש הוראות מבית הדין או לפנות לבית הדין בתובענה מתאימה. 

 

64.     במסגרת הסעדים האמורים בסעיף 62 לעיל, נמנעתי במודע מלתת סעדים בעניינים של רשימות לקוחות, אופן תמחור מוצרים, תנאי התקשרות עם לקוחות, קשרים עם ספקים וכיו"ב, למרות שהתובעת לא נמנעה מלבקש גם סעדים כאלה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהתובעת לא הוכיחה כי יש לה סודות מקצועיים באותם עניינים.

 

פיצול סעדים

 

65.     ביום הדיון (25/6/03), הגישה התובעת בקשה (בש"א 2097/03) להתיר לה לפצל את סעדיה, ולתבוע את הנתבעים בתביעה נפרדת שבה תעתור התובעת לסעדים כספיים על הנזקים וההוצאות שנגרמו לה.

 

 

          מאחר שממילא ניתן לקבל בבית הדין לעבודה רשות לפיצול סעדים בכל זמן עד להגשת התביעה החדשה, לא ראיתי דחיפות מיוחדת לדון בבקשה, כך שבעת סיום הדיון נתתי החלטה שבה איפשרתי לנתבעים להגיב בכתב עד ליום 15/7/03. לאחר מתן ההחלטה, ביקשו הנתבעים (באמצעות איציק) להגיב במקום על הבקשה והודיעו כי הם מסכימים לפיצול הסעדים. לפיכך, קבעתי בהחלטה נוספת כי ההחלטה בענין הבקשה לפיצול סעדים תינתן במסגרת פסק הדין, ככל שיהיה צורך בכך.

 

66.     לאור נימוקי הבקשה והעובדה שבשל הדיון המזורז ברור שהתובעת טרם הספיקה לברר אם ניזוקה, בכמה ניזוקה ומה היו הוצאותיה עקב מעשיהם של הנתבעים או חלקם, וכן לאור הסכמתם של הנתבעים, אני מקבל את הבקשה ומתיר לתובעת להגיש נגד הנתבעים תביעה נפרדת שבה תעתור לסעדים כספיים כנגדם.

 

67.     עם זאת, אני מסייג את הרשות האמורה בסעיף 66 לעיל, ככל שהיא נוגעת לתביעה כספית נגד רוני.

 

מאחר שלא הוכח כי רוני עשה עוולה כלשהי כנגד התובעת, לא תהיה התובעת זכאית להגיש בבית דין זה תביעה כספית כנגד רוני על עילות שנולדו עד למועד הדיון (25/6/03).

 

68.     סייג נוסף לרשות האמורה בסעיף 66 לעיל, הוא בכך שעל התובעת יהיה להפחית מסכום הוצאותיה בתביעה שתוגש, אם תוגש, את סכום ההוצאות שייפסקו לזכותה בפסק דין זה, כאמור בסעיף 71א` להלן.

 

הוצאות משפט

 

69.     בסיכומיו, ביקש ב"כ התובעת לפסוק הוצאות משפט ריאליות, שבעת פסיקתן יובא בחשבון שמדובר בסכסוך כלכלי, וכן יובאו בחשבון ההוצאות הנכבדות של התובעת בשכ"ט עו"ד, ובפעולות כינוס הנכסים והנלוות להן.

 

 

          אכן, מקובל עלי שיש לפסוק הוצאות משפט משמעותיות. עם זאת, אינני מתיימר לשום את מלוא הוצאותיה הנלוות של התובעת שנגרמו לה לשם ניהול ההתדיינות. אני מביא בחשבון שכאמור בבקשה לפיצול סעדים, ולאור הראשות שניתנה כאמור בסעיף 66 לעיל, התובעת מתכוונת ממילא לתבוע מאת משה, איציק והנתבעת, גם שיפוי על ההוצאות שנגרמו לה ולא רק פיצוי על נזקיה.

 

70.     בעניינו של רוני, אני סבור שיש דווקא מקום לחייב את התובעת בהוצאותיו. אמנם, הוא לא נטל חלק פעיל בהתדיינות, אך הוא היה נוכח בשתי הישיבות בבית הדין, ומאחר שהוא (כמוגדר על ידי משה) "בחור עובד" - הוא זכאי לכך שכשלא הוכחה עילה נגדו - ישולמו לו הוצאותיו.

 

71.     לאור השיקולים המפורטים בסעיפים 70-69 לעיל, אני מורה כאמור להלן:

 

א.      על משה, איציק והנתבעת, שלושתם יחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/03, אם לא ישולמו קודם לכן.

 

ב.       על התובעת לשלם לרוני את הוצאות המשפט בסך 500 ₪, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/03, אם לא ישולמו קודם לכן.

 

הוראות מנהליות

 

72.     המזכירות מתבקשת להשיב לתובעת את הערבות הבנקאית שהתובעת הפקידה על פי ההחלטה מיום 15/6/03.

 

 

 

 

73.     המזכירות תדאג להשיב לכספת בית הדין את המסמכים שהופקדו שם על פי החלטות קודמות (דו"ח מס` 2 של כונס הנכסים על נספחיו, וכן נספח ב` לבקשה בתיק בש"א 1939/03). המזכירות תצרף אליהם גם את הדיסקט שהוגש ואשר עליו דובר בסעיף 26 לעיל. אם יוגש ערעור על פסק דין זה והתיק יוזמן אל בית הדין הארצי לעבודה, תשלח המזכירות את התיק אל בית הדין הארצי לעבודה ביחד עם המסמכים והדיסק שבכספת, אשר יושמו במעטפה אטומה ונפרדת, והמזכירות תדאג לציין על גבי המעטפה שהיא הופקדה בכספת. אם יתברר שהתיק לא יוזמן אל בית הדין הארצי לעבודה במשך 30 ימים לאחר שיחלוף המועד להגשת ערעור עליו (ובהתחשב גם בפגרת בית הדין), תדאג המזכירות להשיב לב"כ התובעת את מה שיישמר בכספת, וכן את הדיסקים הצרובים עם הגרסאות השונות של ערכת office.

 

74.     על כונס הנכסים לדאוג להשיב לנתבעים, עד ליום 14/7/03, את כל מה שנתפס אצלם במסגרת כינוס הנכסים וטרם הושב להם, למעט האמור להלן:

א.      נכסים מוחשיים השייכים לתובעת עצמה.

ב.       חפצים שבקשר אליהם הועבר מידע לגורמי חקירה, כאמור בסעיף 3ג` להחלטה מיום 15/6/03.

 

75.     על כונס הנכסים לדווח לבית הדין, עד ליום 15/7/03, אם מצוי אצלו חומר שנתפס אצל הנתבעים, ואם כן - לפרט מה נשאר ברשותו ולהסביר מדוע. העתק הדיווח יישלח ישירות לנתבעים.

 

76.     כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

 

 

ניתן היום, ז` בתמוז תשס"ג, 7 ביולי 2003, בהעדר הצדדים.

חיים ארמון, שופט

 

 




07/07/2003



חדשות
קנדה  | משטרת קנדה משיקה אתר אינטרנט שנועד לפענח תיקי רצח ישנים  
ארצות הברית  | רודני קינג - גירסת 2006  
ארצות הברית  | ראיות מקוונות עלולות לסייע בהרשעת קניבל  

מאמרים
ארצות הברית  | האם בתי המשפט צריכים להסתמך על הרשת?  
ישראל  | מידע באתר אינטרנט לפעמים קביל משפטית  
ישראל  | מידע חבלני מהאינטרנט אינו הוכחה לחברות בארגון עוין  

פסיקה
ישראל  | א 45464/04 (שלום תל אביב) עיזבון המנוח טאהר מוחמד זייד נ` מדינת ישראל  
ישראל  | בש``א 15819/06 (מחוזי ת``א) קרן אזולאי נ` אורט ישראל  
ישראל  | קפ 15/03 (שלום אשדוד) דניה קוסמטיקס בע``מ נ` שרכאת אל כרמל ואח`  

חקיקה
ארצות הברית  | תקנות גילוי אלקטרוני  
ישראל  | הצעת חוק המתירה לגופים ציבוריים להמציא מסמכים באמצעות דואר אלקטרוני  
ישראל  | תקנות העדות (העתקים צילומיים)(תיקון) התשס``ה - 2005  

מקורות מקוונים
ישראל  | הבלוג של תומר כהן-אינטרנט, מחשבים ודברים אחרים  
ישראל  | Dinil - פורטל הדין של ישראל  
אנגליה  | איגוד בית הנבחרים של חבר העמים- CPA  





מדורים

 

קניין רוחני

לשון הרע

מידע כללי

הגנת הפרטיות

מסחר אלקטרוני

זכויות יוצרים

לשון הרע

אילון ושות` עורכי דין

דואר זבל

מניות, ניירות ערך

סימני מסחר

תביעת לשון הרע

אודות דיני רשת

משרדי עורכי דין

מונופולין, הגבלים עסקיים

פטנטים

לשון הרע בפייסבוק

ניהול משברים

קניין רוחני

שמות מתחם

 

 

חוקרים פרטיים

סקס פורנוגרפיה

דואר אלקטרוני

סוגיות בזכויות יוצרים

פלילים

מומחים יועצים

שיתוף קבצים

עבודה

זכויות יוצרים בתמונות

עבירות מחשב

עו"ד אביב אילון

מנהל סחר אלקטרוני

ריגול ומעקב

זכויות יוצרים במוזיקה

עבירות אינטרנט

יעוץ משפטי

הימורים

ספקי שירותים

זכויות יוצרים בתוכנה

הונאה

 

סמכות שיפוט

טרור קיברניטי

זכויות יוצרים בוידאו, סרטים וטלויזיה

פלילים

 

בורורות גישור

מנועי חיפוש באינטרנט

זכויות יוצרים בפרסום

 

 

פדופיליה

ילדים

רישום זכויות יוצרים

 

 

אתיקה

נשים

שמירת זכויות יוצרים

אינדקס ויזואלי


בחירות אלקטרוניות

גברים

 

קטעי וידאו


מילון מונחון

משפחה

 

חדשות עיתונות


אנונימיות

פורומים

 

משרדי עורכי דין


נוטריון

חברת המידע

 

משפטים


חוזים הסכמים

ננו טכנולוגיה

 

 


מכשירים חכמים

גירושין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          שותפי תוכן 

 

 

פטנטיםתאונת אופנוע | תאונות דרכים | תוכנית עסקית

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אביב אילון 1999-2019