אבל לא עוד. האינטרנט הורס הכל. הטכנולוגיה החדשה דורסת את התרבות שהכרנו. והיא, הכלה הטריה של הפרס היוקרתי ביותר בספרות, עומדת בשער ומאשימה.

"זאת מהפכה... ואנו מקבלים אותה כתמיד... ללא שנשאל מה יקרה לנו. השתנו כל אורחות חיינו, על ידי האינטרנט, שפיתה דור שלם בריקנויותיו....אפילו

אנשים הגיוניים יודו שלאחר ההתמכרות קשה להתנתק. הם עלולים למצוא שיום שלם חלף בפעילות הבלוגים וכן הלאה...". הנוסח המלא של דבריה של לסינג מובא במוסף הספרות של הגארדיאן הלונדוני.

על פי חומרת ההאשמה, אולי עדיף היה למקם את הדברים במדור הפלילים. "אנחנו בתוך תרבות מתפצלת והולכת, בה אנו מקשים על הדברים בהם היינו בטוחים לפני אך עשרות שנים ספורות", יספה לסינג, "צעירים וצעירות שזוכים לשנים ארוכות של השכלה, אינם קוראים מאומה, הם יודעים רק את אשר הם מתמחים בו. למשל מחשבים..."

"זקנים", קוראת כלת פרס נובל לחבריה, "הבינו עתה עד כמה אתם התחנכתם מקריאה. הצעירים יודעים כל כך הרבה פחות".

טענות מוכרות ומיותרות

מאד שמחתי לשמוע על בחירתה של לסינג ככלת הפרס השנה. אני אוהב את ספריה. מאוד התעצבתי שהיא בחרה להתייצב לזירה, דוקא בעמדה שבחרה. פחות עלצתי לשמע האשמותיה. לסינג איננה מחדשת הרבה בקינה שלה. הטענות נשמעות מוכרות. אבל מפיה של כלת הפרס המכובד ביותר בעולם המלים והיצירה, יש להאשמה תהודה. מיותרת.

ביקורת מן הסוג ששוטחת לסינג כאן מגיעה בדרך כלל מקואליציה מוזרה ומעוררת רחמים של טכנופובים, לודיסטים, ודמגוגים. הטכנופובים ראויים לסליחה - הם באמת מונעים מחרדה, בדרך כלל כזאת הנטועה בבורות.

הם אינם מבינים, ולעתים משמשים קלף (נידף, אבל חזק) בידי שתי קבוצות השותפים האחרים. הצלע השניה במשולש ההזוי של קואליציית המתריעים בשער נגד האינטרנט הם הלודיסטים, אלה המתנגדים לכל חדש באשר הוא חדש. אצלם זאת אידיאולוגיה שמרנית. זאת שמרנות מן הסוג הבוטה (והמזיק) ביותר. לודיסטים דבקים במה שהיה, מתוך חשש שלא ישרדו בעולם שבו יש חדש.

על אלה נמנים, בין השאר, עיתונאים המבכים את היעלמו של העיתון הישן, אנשי מוזיקה המבכים את התנדפות תעשיית המוזיקה שהייתה (ראה את אלטון ג'ון והאינטרנט), ורודנים שנוח היה להם בעולם ריכוזי יותר (ראה את הרודנים בסוריה ובסין, מנסים לסגור את הערוצים שאינם חביבים עליהם).

לכל אלה קשה לי לסלוח. ובני הברית בצלע השלישית הם הדמגוגים. אלה מתנגדים עיקר כי זה נשמע טוב. יש בון טון, מצוות אנשים מלומדה, ניחוח של תחכום, בביקורת על החדש. אלה הכי מסוכנים, כי הם באמת מבינים את השקר שבדבריהם. נו דוריס, באמת. אלה חברייך?

קואליציה של טכנופובים ולודיסטים

לקואליציה של שותפיך, של הטכנופובים, הלודיסטים, והדמגוגים אומר רק שאם חידושי הרשת אכן מאיימים על הספר – אולי מגיע לו לספר שיאיימו עליו. אני עצמי לא מודאג. בסיכומו של יום הרשת עושה דווקא טוב, הן לספרות והן לתרבות בה היא נטועה. לא רק שהמחשב והרשת אינם משולבים בבורות, כפי שמאשימה לסינג.

ההפך נכון: הם ראויים לקרדיט על יותר הרחבת דעת, יצירת שיח, ופתיחת אופקים מכל טכנולוגיה (או שיטה) שקדמה להם. הטכנולוגיה יוצרת אפיקי ביטוי לרבים שנשארו בחוץ. היא יוצרת ז'אנרים חדשים ומעירה מתנומתן סוגות שנמוגו. ואולי החשוב מכל – היא היא הכלי העיקרי שיאפשר למיליארדים שידם לא השיגה ספר וידע עד היום, להגיע אל הרעיון, הסיפור, המבע ותגובה שהיו יקרים מדי בגלל הספר.

במובנים רבים, זקנתה של לסינג מביישת את צעירותה. היא, שזיהתה עצמה עם תנועות קידמה ומהפכה כגון תנועות לזכויות האזרח ושוויון הזדמנויות בין שחורים ולבנים, גברים ונשים. היא שהתפרסמה בזכות כתיבתה הפמיניסטית, ואפילו היא שנודעה בשנים האחרונות בזכות ספרות המדע הבדיוני החדשני והיצירתי אותו יצרה ושאליה היא מתייחסת כפאר היצירה שלה - דווקא היא תהיה זכורה היום בשל התבטאויות רוויזיוניסטיות.

התרפקות על עולם רומנטי

בטרוניותיה על רעות הטכנולוגיה, לסינג מתרפקת בנוסטלגיה על עולם רומנטי. עולם שלא היה, או לפחות לא היה רומנטי כפי שהוא מצטייר אצלה. אולי בעולם הקולוניאלי בו היא גדלה אכן היה לספר אפקט משחרר. אבל אפקט זה נשמר למתי מעט. ואז, הרבה יותר מהיום, המערכת והטכנולוגיה הדירו רגלי הרבים מן התרבות הגבוהה.

דוריס לסינג נולדה להורים בריטיים באירן (פרס) של שלהי מלחמת העולם הראשונה. היא נדדה איתם אחר כך לרודזיה (שהפכה לזימבבווה). במחוזות המרוחקים של האימפריה הבריטית היא בילתה את ילדותה. וגם נישאה, הקימה משפחה, ילדה ילדים, התגרשה, והחלה את הקריירה הספרותית המפוארת שלה.

שם אמנם היתה שכבה חברתית של קוראי ספרים. שכבה של האנגלים הקולוניאליים שהיא נמנתה עליה. האם לשכבה הזאת, לחוסר השוויון המזעזע שקיים אותה היא מתגעגעת? ברור לגמרי מכתיבתה של לסינג, שלעתים היא קומוניסטית, לרוב היא פרוגרסיבית, כמעט תמיד פמיניסטית, שאין לה אשליות ביחס לעבר האליטיסטי בו גדלה. אז מניין הכמיהה לחזור לעבר הזה?

שהרי הרשת אמנם מאיימת על חלק מכלי הקיבול והשינוע המסורתיים של ספרות. אבל לא יותר משאיים הנייר על הקלף, לא יותר משדחק העט הכדורי את העט הנובע. נכון, חלק מן העולם שהיה, לא יהיה עוד. אך האם דוקא החלקים שנעלמים הם אלה שיש להתרפק עליהם? העט הכדורי כותב שירה פחות לירית? הנייר שהחליף את הקלף, גרם לשחיקת התרבות?

חבל שלסינג מצאה צורך, בשירת הברבור הזאת שלה, לסכסך בין קצוות שכלל אינם מסוכסכים. העימותים שהיא יוצרת בהבל פה הם מלאכותיים. מדוע להעמיד דוקא את הרשת כציר הקיטוב בין הצפון העשיר והשבע והדרום הרעב והעני? ברור שישנם פערים. אבל אולי תפקידה של הרשת הוא דוקא כשהרשת יכולה להיות אחת התקוות היותר מבטיחות דוקא בבניית קשר בין ניגודים אלה?

מדיום מאוד מילולי

מדוע לתייג את עולם הקריאה כמאבק בין הצעירים והמבוגרים? האמנם מדובר כאן בפער דורי, בו הזקנים הם שומרי החומות של התרבות שהיתה, והצעירים הם אלה המבקעים את חומותיה? אולי זה כך רק בראשם של אלה שרוצים לראות את העולם כך?

והעצוב מכל, מדוע להעמיד את הטכנולוגיה אל המקוונת אל מול הקריאה, במקום לצידה? אולי דוריס לסינג, בת ה-88 איננה יודעת זאת. אבל האמת היא שהרשת היא מדיום מאוד מילולי. המילה והשפה, הכתיבה והקריאה, זוכות דוקא לעדנה מחודשת ברשת. לאחר שנות דור או שניים של צפייה פחות או יותר פאסיבית בטלוויזיה, פתאום יש פריחה של אקטיביות. פרץ של יצירתיות. כל תופעת ה Web 2.0 יכולה להיות בעייתית במובנים רבים. אבל דבר אחד ברור: מדובר כאן בחזרה רבתי ליצירה.

אני לא יודע אם הספר אכן ייעלם. לא ברור, למשל, אם נסיונה העדכני ביותר של אמזון, בדמותו של מכשיר ה-Kindle יביא סוף סוף את הספר האלקטרוני. אולי ידרשו עוד כמה נסיונות נפל לפני שנראה את סופו של ה"עץ הטחון שעליו מרוח רעל" (כפי שמכנים מקרי הספר המודפס את המדיום הותיק הזה).

כבר עכשיו ברור שהרשת מטילה אתגרים חדשים לפני סופרים, קוראיהם, מבקרים, וכלכלת הספר. צריך ללמוד לכתוב אחרת. צריך ללמוד לקרוא אחרת. אבל אף אחד מאלה לא יוצא נשכר מנוסטלגיה דביקה המתגעגעת לאשליית עבר.

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול וראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה.