מחבר המאמר טוען כי איגוד חברות התקליטים בארה"ב היה ככל הנראה צריך לזכות בתביעתו נגד אישה ממינסוטה שהואשמה בשיתוף שירים באמצעות תוכנת השיתוף Kazaa.לדברי המחבר, היו מספיק ראיות שקישרו את מחשבה של ג`יימי תומאס לכתובת IP ששיתפה כמות עצומה של שירים המוגנים בזכויות יוצרים עם משתמשי Kazaa אחרים. חבר מושבעים במינסוטה גם הגיע למסקנה הזו פה אחד.אולם המחבר טוען כי הבעיה איננה פסק הדין אלא הקנס. לדבריו, לאחר עשורים של שתדלנות שהופעלה על ידי מחזיקים גדולים של קניין רוחני, חוק זכויות היוצרים האמריקאי יצא משליטה והפך מחוק שמגן באופן מוגבל על זכויות הכותב למשך 14 שנים למשהו שגובל באמונה עיוורת, עם אכיפה פלילית, קנסות מרקיעי שחקים והגנה למשך 120 שנים.מחבר המאמר אומר כי זכויות היוצרים אינן מצייתות לחוק לפיו הפיצויים שנפסקים צריכים להיות קשורים לנזק שנגרם ולכן לא פלא לדבריו שג`יימי תומאס קיבלה קנס של 222 אלף דולרים.המחבר מצטט מומחים שונים, שחלקם טוענים כי אדם רגיל לא יכול להבין כיצד "העברת תקליטור בשכונה" גורמת לביתם להילקח מהם וכי אמצעים אלקטרוניים מהווים מקבילה של הדוגמה הזו לכל דבר ועניין.מחבר המאמר טוען כי אורכו של חוק זכויות היוצרים כיום הוא 200 עמודים, הוא מורכב, לא ברור, קיימת בו העדפה לבעלי זכויות גדולים ולחלוטין אינו קשור למציאות.המחבר טוען עוד כי קואליציות של אינטרסנטים הפעילו לחצים על הממשל להטיב עימם וכי הציבור, הרוב הדומם, אינו יכול לעקוב כל הזמן אחר כל הצעה המרחיבה את חוק זכויות היוצרים.