תאריך: 06/08/2007

א 033165/06

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני כב' השופט קליין מנחם

אלאונורה בן עזרא נ' י.ש.ר אופנה יבוא ייצוא בע"מ

העובדות

2. התובעת טוענת כי יש בכך משום פגיעה בפרטיותה, והתעשרות שלא כדין על חשבונה. כמו כן, טוענת התובעת כי לנתבעת לא הייתה כל זכות לפרסם את תמונותיה של הנתבעת באמצעי התקשורת הנ"ל, כאשר התובעת הסכימה לצילומים רק בעבור הקטלוג של הנתבעת.

בית המשפט קבע

3. בית המשפט מקבל את התביעה (בכפוף לאמור לעיל), וקובע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 5,000 ₪.

בתי המשפט

רקע

מונחת בפני תביעה כספית בסך 30,000 ₪.

הגב' אלאונורה בן עזרא (להלן: "התובעת") עבדה (לסירוגין) ברשת חנויות בגדים בבעלותה של חברת י.ש.ר אופנה יבוא יצוא בע"מ (להלן: "הנתבעת") בין השנים 2000 – 2005. במהלך התקופה דנן עבדה התובעת אצל הנתבעת בתור מוכרת.

זמן לא רב לפני סיום עבודתה אצל הנתבעת, התבקשה התובעת לדגמן בעבור הנתבעת את הבגדים מתוצרתה בעבור קטלוג. התובעת הסכימה לכך והשתתפה ביום צילומים בחוף הים. לאחר מספר חודשים ולהפתעתה הרבה, גילתה התובעת את תמונתה מתנוססת במודעת פרסום של הנתבעת בעיתון רוסי בשם "וסטי", וזאת לאחר שכבר עזבה את עבודתה אצל התובעת. כמו כן, גילתה התובעת כי תמונתה התפרסמה גם באינטרנט ועל גבי פוסטרים שהוצבו בחנויות התובעת.

התובעת טענה כי הדבר פגע בפרטיותה וכי הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת שלא כדין וזאת בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979.

יתרה מכך, לנתבעת לא הייתה כל זכות לפרסם את תמונותיה של הנתבעת באמצעי התקשורת המפורטים דלעיל כאשר התובעת הסכימה לצילומים רק בעבור הקטלוג של הנתבעת.

הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התביעה. לשיטתה, התובעת עבדה אצל הנתבעת למעלה משלוש שנים, ולפנים משורת הדין שילמה לתובעת את מלוא פיצויי הפיטורין כאשר לא הייתה זכאית להם.

לצורך צילום קולקציית הקיץ של הנתבעת בשנת 2005 ועקב המיתון בעסקיה החליטה הנתבעת לחסוך בעלויות פרסום בדרכים שונות. אחת הדרכים הייתה לבצע את צילומי הקולקציה בעזרת עובדות של הנתבעת. כשהתובעת הסכימה במפורש להצטלם בעבור הקולקציה ללא כל תמורה. הצילום בוצע במהלך יום עבודה שלא נוכה מהמשכורת וניתנו לתובעת ולשותפתה לצילומים הנחות ברכישת בגדים של הנתבעת.

לא זו אף זו, התובעת אף נהנתה מיום הצילומים, מהחוויה ובתור עובדת קבועה אצל הנתבעת ידעה למה נועדו הצילומים כפי שבוצע בתחילתה של כל עונה, כך, הצילומים עברו דרך חברת יחצ"נות לאפיקי שיווק שונים כגון המדיה הכתובה, אינטרנט וכו'. משכך, לא הייתה כל הבחנה בין צילומים לקטלוג או לדרכי פרסום אחרים והתובעת ידעה זו ואף הוסבר לה העניין בצורה מפורשת.

תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר' ומשכך פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות ושאר החומרים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה והכל כפי שיפורט להלן.

בתאריך ה – 25/10/06 התקיים בפני דיון מקדמי במעמד שני הצדדים. במהלכו, הסבירה התובעת כי הסכימה להצטלם לקטלוג בהתנדבות אולם חזרה על טענתה כי לא ידעה ולא נאמר לה דבר לעניין פרסום רחב היקף כפי שגילתה, וזאת רק לאחר שאף הפסיקה לעבוד אצל הנתבעת.

הנתבעת סירבה להכיר ולו לצורכי פשרה באפשרות לפצות את התובעת ודרשה ש"ייקוב הדין את ההר".

התובעת הציגה כראיות תמונות הלקוחות ממקומות שונים – תמונות הקטלוג אשר לטענתה הסכימה להצטלם עבורו (נספח א'), תמונה מהעיתון 'וסטי' (נספח ב'), פוסטרים שהוצבו בחנות (נספח ג'), וכן תמונות שהוצגו בדפי אינטרנט של האתר "ואללה" ושל אתר הבית של הנתבעת (נספח ד').

ב"כ הנתבעת לא התכחש לפרסומים אלו, משכך, סלע המחלוקת בין הצדדים היה האם התובעת ידעה על הקף פרסום תמונותיה ומשכך הסכימה בהתנהגותה על כך או שמא הדבר לא היה ידוע לה ואם הייתה יודעת הייתה דורשת שכר ראוי או אף מסרבת להשתתף בצילומים.

בתאריך ה – 29/05/07 התקיים בפני דיון ההוכחות בו העידו בפני התובעת בעצמה וכן גב' מזרחי מטעם הנתבעת אשר השתתפה גם היא ביום הצילומים.

הגעתי למסקנה שיש להעדיף את עדות התובעת על פני עדת הנתבעת וזאת בשל מספר סיבות: ראשית, בעוד שהתובעת איננה נמצאת תחת חסותה של הנתבעת, גב' מזרחי עדיין עובדת אצל הנתבעת ואף עבדה אצל הנתבעת במשך מעל ל – 13 שנה. משכך, נראה כי גב' מזרחי איננה אובייקטיבית לחלוטין וברצונה לרצות את מעבידתה.

שנית, בתצהירה של הגב' מזרחי וכן בחקירתה בפני נראה כי בדעתה להעיד על רחשי ליבה של התובעת וזאת למרות פרק זמן קצר של הכרות. העדה העידה שהיה ברור לה מה יהיו ההשלכות של הצילומים ומשכך היה גם על התובעת לדעת זאת. טענה זו איננה מקובלת עלי. בנוסף לעובדה כי העדה מטעם הנתבעת עובדת שנים ארוכות אצל הנתבעת, הרי שהתובעת איננה מכירה את נהלי הנתבעת בצורה כל כך "ברורה".

בנוסף, וכחיזוק לטענת התובעת, הנתבעת טענה עוד בכתב הגנתה כי –

"בכדי לחסוך בהוצאות פרסום ניכרות ויקרות בתקופת מיתון בעסקיה, בחרה הנתבעת לצמצם בעלויות הפקת חומר פירסומי עבור הרשת"

אם כך הדבר, נראה שהמדובר בעניין חד פעמי או נוהל חדש. אם אכן מדובר בנוהל שכזה כיצד היה על התובעת לדעת כי צילומיה יתנוססו מחוץ לקטלוג אליה הצטלמה? הדבר סותר את עדותה של הגב' מזרחי אשר הצהירה כי מתוקף ניסיונה אצל הנתבעת היה ברור לה כיצד ישתמשו בצילומים ולאיזו מטרה.

יחד עם זאת, בעודי מקבל את טענת התובעת כי לא ידעה על צורת הפרסום מחוץ לקטלוג של הנתבעת, אינני יכול לקבל הטענה והטרוניה כנגד אמצעי פרסום אחרים בתוך החנויות עצמן או באתר האינטרנט של הנתבעת, שכן הפרסום באתר הבית של חברה, להבדיל מאתרים חיצוניים, הוא בעצם קטלוג אלקטרוני בעל אותה נפקות של קטלוג מודפס. כך גם לגבי הפוסטרים, כל עוד התמונות נמצאות בתוך החנות, הרי שאין כל הבדל בין אם התמונה נמצאת על שלט גדול או בתוך חוברת המונחת על הדלפק ויש לפרש את הסכמות הצדדים פרשנות הלוקחת בחשבון את הציפיות הלגיטימיות של כל צד (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265).

יחד עם זאת, לשיטתי הנתבעת פעלה שלא כהלכה כאשר העבירה את צילומה של הנתבעת לפרסום בעיתון 'וסטי' ובאתר האינטרנט של 'ואללה' בפרסום "דמוי כתבה".

הנתבעת, בתור גוף מסחרי, אינה יכולה לצאת מנקודת הנחה לפיה הסכמה של עובד לדבר אחד מהווה הסכמה לדברים אחרים. הנתבעת לא השכילה לביא בפני כל עד אשר יכל היה להעיד כי דיבר עם התובעת והסביר לה באופן ברור מה מטרת הצילומים והיכן הם יופיעו. לא זו אף זו, מה היה קל יותר מאשר להחתים את התובעת על מסמך המפרט את דרכי התפוצה של התמונות? במיוחד כאשר ברור לכל שהתובעת איננה דוגמנית מקצועית ואין לה (או לכל הפחות לא היה לה) כל מושג באשר לדרכי הפרסום.

דוגמנית מקצועית מיוצגת בדרך כלל על ידי סוכן אשר דואג להכין הסדר המפרט את תנאי העבודה והפרסום בעקבותיו. כשהמדובר בעובדת מן השורה, מן הדין להכין הסדר בכתב המפרט את הנ"ל. בהעדר הסכם בכתב, אין לנתבעת להלין אלא על עצמה.

אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

כך, דשתי ודנתי בטענות התובעת התרשמתי מכנותה וגם יכולתי ואומר אף בביטחון מלא כי דעתי היא כדעת התביעה. עדיפות בעיניי טענותיה על טענות הנתבעת ועדותה של התובעת מהימנה וקוהרנטית בעיניי מעדות עובדת הנתבעת. מאמין אני כי מה שנמסר לתובעת היה כי הצילומים נועדו למען קטלוג החברה ותו לאו.משהפרה הנתבעת הבנה זו, עליה לפצות את התובעת על פי דין.

לסיום, אציין כי מסורת המשפט העברי עושה הבחנה ברורה וחדה בין אמצעי הייצור שעומדים לרשות המעביד ("דומם", "צומח" ו"חי") לבין כוח העבודה שלרשותו ("מדבר"). מהראשונים ניתן לנצל את המשאבים עד תום. לא כן לגבי האחרונים. אנשים, גם אם מקבלים משכורת מהמעביד אינם "עומדים לרשותו" בשעות העבודה לצרוך ניצול ככל משאב אחר, וכפי שלימדנו חז"ל "לי בני ישראל לעבדים ולא עבדים לעבדים" (מסכת בבא קמא דף קטז עמוד ב). לאחרונה חל טישטוש גבולות זה בחברה הישראלית ומן הראוי לחזור ולהדגיש הבחנה זו. בכדי לחדד זאת מן הראוי שהנטל להוכיח שהעובד הסכים שתמונותיו יפארו פרסומי המעביד בעיתונות, יוטל כולו על המעביד. הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

סוף דבר

הנני מוצא לנכון לקבל את התביעה, עם זאת, סכום התביעה אינו מידתי לעוולה שבוצעה, ויש להשאיר פיצוי מסוג זה רק למקרים בהם לא היתה כל הסכמה מלכתחילה לביצוע צילומים ולא למקרה כמו שלנו בו ניתן לומר מתוך פרפרזה כי "תחילתו בפשיעה וסופו באונס".

משכך, הנני קובע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 5,000 ₪, ובנוסף תישא בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום

ניתן היום כ"ב באב, תשס"ז (6 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.