ניתוח קצר של המשפט הישראלי תוך שימוש במקורות ישראל, מביא את הכותבת למסקנה כי "גם אמירת דברים על "אבנים", "חפצים", עשויה להיות מוגדרת כ"לשון הרע", שכפי שהטעים ה"חפץ חיים", הוא אחד האיסורים החמורים שנאמרו בתורה. בהתאם לכך ראינו שיש להטיל מגבלות על דרכי הפרסום, שכן קידום מטרות כלכליות ואחרות אינו מצדיק ביזוי מוצריו של מתחרה וזלזול בשירותיו. כך ראינו שאיסור לשון הרע מחייב לנהוג כבוד לא רק ביחיד אלא גם בציבור וחבר בני אדם."