כל שהות במקום ציבורי, נסיעה ברכבת או באוטובוס מלווה בהאזנה מכורח לשיחות הטלפון הסלולרי של הסובבים אותך. מן ההאזנה הכפויה הזאת לומדים שוב ושוב כמה עז הוא הצורך האנושי לעדכן עד זרא קרובים ורחוקים על מצב ותנועה: מיקום, כיוון, זמן הגעה משוער, זמן יציאה זכור, איפה כבר עברנו, מה ראינו ומה עשינו. בדיוק כך, כנראה, נוהגות ציפורים כשהן מצייצות זו לזו. זהו, כנראה, גם חלק מן התפקיד החברתי של צפצופי העטלפים, יללות התנים, נביחות הכלבים וצרצורי הצרצרים. אני מפיק קולות, משמע אני כאן.

 

באתר "טוויטר" (twitter.com) מתקיימת המקבילה האינטרנטית של הריטואל הזה. באתר, שנוסד לפני פחות משמונה חודשים, מצטופפים המון משתמשים שמכריזים שוב ושוב מה הם עושים. הם מצייצים זה לזה ולשאר העולם, במסרונים קצרצרים של 140 אותיות או פחות. במקום לשאול בלי לקבל תשובות (מה נשמע, איך הולך), הם מספקים זרם בלתי פוסק של תשובות גם אם לא נשאלו שאלות. מביך מעט ברמת הירידה לפרטים.

טוויטר (או בעברית ציוץ) הוא האתר המדובר ביותר באביב הזה. יש בטוויטר כבר מאות אלפי משתמשים, ובכל שעה משעות היום היקף עצום של מסרונים. האתר מוזכר לרוב בעיתונות, מדובר בו נכבדות ב-Digg ובדומיו, והוא כבר קטף מספר פרסים יוקרתיים. ההוכחה הניצחת להצלחתו היא הזרם הגובר של אנשים הטורחים לבקר אותו בעיתונים ובבלוגים. ככל שזרם הציוצים גובר, גואים גם נחלי הטענות נגדו והעמדות השליליות המובעות על התופעה שהוא מייצג. המילה twit בסלנג אנגלי משמעה "טמבל". רבים משתמשים במשחק המילים המתבקש כדי לרמוז את דעתם על אלה המצייצים בטוויטר. אחרים פשוט מניפים יד בביטול ואומרים שהשיגעון הזה יחלוף מהר. אבל בינתיים המבקרים מתבדים. ככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ. טוויטר מרגש גם את אלה שהטכנולוגיה בראש מעייניהם. זהו אחד היישומים ההמוניים הראשונים של שפת התכנות Ruby on Rails, וההמונים הנדחקים לעשות באתר שימוש מהווים מבחן שדה רב עוצמה לגישת התכנות המודרנית והשנויה במחלוקת הזאת.

טוויטר הוא סנונית מובילה בלהק האתרים המגשרים והמחברים את האינטרנט עם עולם הטלפוניה. מנויי האתר משתמשים בו כדי לשגר דרכו או אליו מסרים מיידיים בצרורות לכל מי שנרשם כמעוניין בקבלתם, וגם סתם אל תוך החלל הקיברנטי. זהו מגאפון של הודעות קצרות, שבאמצעותו יכול המשתמש לעדכן חברים או בני משפחה, עמיתים לעבודה או שותפים לתנועה פוליטית, בכל מוצאותיו ומבואותיו. ההתחברות לטוויטר והמשלוח באמצעותו נעשים, בחינם, דרך הרשת, או על-ידי מכשיר הטלפון הסלולרי. המסרים נשלחים מיד, וגם נשמרים א-סינכרונית, למי שרוצה לבוא אחר כך.

מנקודת הראות של כותב שורות אלה, קוראים לזה "מיקרובלוגינג". במקום להשתפך באריכות על הגיגיך בחיבורים ספרותיים שאף אחד לא קורא, אפשר להשתמש באתר המרכזי כנקודת פיזור וחלוקה. דרך טוויטר אפשר לשלוח מסרונים קצרצרים בתפוצה רחבה. האתר מאפשר לנהל יומן, כמו בלוג, אבל כזה שמופץ בדחיפה למי שביקש את זה, ולמי שהכותב חפץ ביקרו. טוויטר מכיל מסרים בגודל של ביס, שקל לכתוב וקל הרבה יותר לקרוא אותם מן הבלוג הממוצע.

הקונצ'רטו של הציוצים שלך יכול להתעדכן ברווחים של דקות או אפילו שניות. המסרים יכולים להישלח לרשימה שאותה מנהל המשתמש, ושחבריה מאשרים את השתתפותם בה. כל מסרון ("ציוץ") נשלח לנמענים, לפי בחירתם, לאחת מתוכנות המסרים המיידיים, או לטלפון הסלולרי. כך יכול אדם "לשתף" וירטואלית מוזמנים שלא יכלו להגיע במהלך אירוע משפחתי. כך יכול פוליטיקאי לעדכן את צאן תומכיו במהלך קמפיין. כך יכולים ילדים לשמור את הוריהם בתמונה "איפה היינו ומה עשינו". ואת שטף העדכונים הבנאלי הזה, יש מי שקורא? מתברר שכן. הבלוגוספרה, ואפילו כמה עיתונים בישראל, מלאים בהתבטאויות סרקסטיות ובהבעות ביקורת וסקפטיות. הביקורת היא על רבבות המצטרפים, שמוצאים בצורת התקשורת הזאת את עצמם וצורה רצויה לתקשורת עם חבריהם. "תרים לי טלפון?" לא, אני פשוט אציץ לך בטוויטר. בזמן אמיתי.

מתחילה להתפתח שפה מיוחדת של מושגים הקשורים למיקרובלוגים. למשל, בטוויטר יש "חברים", ויש "אוהדים" (friends and followers). החברים הם מי שהמשתמש בחר. האוהדים הם מי שבחרו את המשתמש. לאלה וגם לאלה יש הזדמנות לעקוב אחר זרם התודעה והדיווח. מובן שיש כבר תחרויות אגו - למי יש יותר חברים ואוהדים. יש בטוויטר הגדרה של סמלונים (badges) - טכנולוגיה המאפשרת לכלול בתוך כל דף באינטרנט חלון או סמלון המתעדכן בזמן אמיתי בציוצים נבחרים של מקור לבחירתך.

מאוד פופולרי להתנשא: I don't get twitter. הציוצים המושמעים אכן מוזרים לעתים. במקרה הטוב הם לא מובנים, מעין קריצות עין וירטואליות לא מפוענחות. במקרה הגרוע, וכנראה הנפוץ ביותר, הם בנאליים. אבל זהו בדיוק כוחם, ויש לזכור שזאת תופעת האינטרנט הצומחת במהירות הגדולה ביותר כיום.

טוויטר איננו האתר היחיד המציע את השירות הזה. יש כבר כמה מתחרים לאתר, המספקים שירות דומה של מיקרובלוגינג, וביניהם Dodgeball.com ו-Jaiku.com. מכאן שיש עוד המאמינים שהציוצים אינם ציוצי סרק. המודל העסקי עדיין לוט בערפל. לא ברור מי ירוויח כאן, וממה. אבל שאלת המימון והרווח לא הייתה גם בעבר מחסום בפני ההתלהבות. ויש התלהבות. מי שהשקיע והקים את טוויטר הוא היזם שהתעשר מהקמת האתר בלוגר, אוון וויליאמס. מי שהיה לו החזון להקים את "בלוגר", והתעלם מן הביטול ואי-האמון שבו התקבל רעיון הבלוג, צוחק כל הדרך אל הבנק לאחר מכירת האתר בלוגר. עכשיו, הוא שם על הכוונת את רעיון המיקרובלוגינג. מה הוא יודע שאנחנו לא יודעים? אילו ציוצים הוא שומע שאוזנינו מחמיצות?

האם טוויטר יצליח בארץ? מוקדם לפסוק. אחת הסיבות לכך שטוויטר כה פופולרי בארצות הברית ושאימוצו איטי יותר בישראל היא ההבדל במידת החדירה של טלפונים סלולריים בכלל, ושל SMS בפרט. בעוד שבישראל אנו שוברי שיאים גלובליים, ומתחרים בנו רק הסקנדינבים (מכורתם של נוקיה ואריקסון), אצל האמריקאים הטלפון הנייד, בממדים שבהם אנחנו מורגלים, הגיע רק לא מזמן. סיבה שנייה היא המרחק הפיזי. בצפון אמריקה, וגם באירופה, רוב המשפחות ורבות מן החברויות מפוזרות על-פני מרחבים גיאוגרפיים גדולים יותר. הבדל שלישי הוא אופן התמחור. יש עדיין רבים בעולם הרחב המשלמים תמורת SMS נכנס, ולכן זהירים וחוששים מפני כניסה למערכות יחסים שעלולות לעלות ביוקר (כספי) רב.

מה שברור הוא שיש כאן, בישראל, תשתית בשלה של אוהבי התקשרות, תרבות נוירוטית של עדכון בזמן אמיתי ואף למעלה מכך, ומסורת מכובדת של התעניינות הדדית.