ישראל | טכנולוגיה | בתוך נייר עיתון | מאמרים

הטור הזה מופיע בדפוס על-גבי נייר, כחלק ממוסף G. חלק מהטור מוצג גם ברשת, במסגרת אתר האינטרנט של גלובס. דווקא שם, במהדורה המקוונת, מציגים רק את הטקסט, בשחור לבן, ללא האיורים. במקום אחר ברשת, עותקי ארכיון של הטור נשמרים בקובצי PDF שבדף-הבית שלי, מעל-גבי שרת של האוניברסיטה שבה אני עובד.

מהו הפורמט הנכון, מכל אלה? האם יש קשר בין מצב הצבירה, המדיום, ובין התוכן? אם טור זה הוא חלק מן העיתונות, חייל מן השורה בברנז'ה מפוארת-מסורת, האם אפשר ללמוד מן השונות של אופני התצוגה על השינוי שמתחולל בעיתונות בעקבות האינטרנט? האם השינוי הזה מתמצה בשינויים קלים באופן ההצגה? האם השפעת הטכנולוגיה בכלל חשובה?

האינטרנט שינתה מן הקצה אל הקצה את אופן הכנת העיתון. מהירות התקשורת ומחירה, ונגישות המקורות ומספרם, השתנו ללא הכר. גם מספר הערוצים העומדים לרשות הקוראים מכפיל את עצמו מדי יום, ולכן משנה את המעמד הריכוזי שהיה בידי חלק מן הערוצים. אבל השינויים בעיתונות עלולים להיות עמוקים הרבה מעבר למספר הערוצים ולסגנון העבודה של העיתונאי.

הנייר אולי מקומט, אבל הוא ממש לא מת

כשמדברים על הקשר בין עיתונות ואינטרנט, מקיימים לפחות ארבע שיחות שונות במקביל. בפינה אחת מתעמתים החדשנים והשמרנים: אלה מפליגים בשבח השינוי, ואלה ממעיטים בחשיבות התופעה ובמגמות השינוי שהיא מביאה. בפינה אחרת נדון שינוי מערכת היחסים והכוחות בין עורכים, כותבים וקהל. מהפינה השלישית עולה הדאגה לכספי תעשיית הפרסום, הנודדים ממדיום אחד למשנהו, מי מרוויח ומי מפסיד. בפינה הרביעית, אולי המוצנעת מכולם, עוסקים במה שקורה לתכנים ולצורת ההצגה שלהם.

העיסוק בשינויים הטכנולוגיים ובהשלכותיה על העיתונות דומה לכל עיסוק בטכנולוגיה ובמשמעויותיה החברתיות: אל מול ההתבטאויות השיווקיות האופטימיות מופיעים תמיד זקני-עדה סקפטיים שכבר ראו הכול, ושאותם אי-אפשר להרשים. "ככל שדברים משתנים", הם רוטנים, "כך הם נשארים אותו הדבר". השינויים הם בשוליים, ואינם עושים רושם רב על מוסד העיתונות.

[הערת העורך: יש, כמובן, מי שטוען שהעיתונות המסורתית מתה, או לפחות גוססת. כבר דיברנו כאן על וורן באפט, ועל התחזית הקודרת שלו לעתידה של העיתונות המודפסת]

באפט הוא אדם חכם, אבל גם הוא טועה לפעמים. יש מי שמאמין בעוצמתו של המומנטום: לא רק שמוסד העיתונות ומשאביו עדיין קיימים, אלא גם יעברו עוד שנים (ואולי דורות) של קריאה לא-נוחה ממסך, ולכן מובטחת אריכות-הימים של העיתון מבוסס הנייר. לעומת מסכים יקרים, כבדים ושבירים, הנייר זול, קל ונייד, והוא לא רק סובל הכול, גם נעים ונוח לקרוא ממנו.

לעיתונות יש מעמד של עוצמה שנרכש בשנים של השקעה והישגים; לא קל יהיה לטלטל אותה. ולכן סביר שנמשיך לקרוא בעיתון מודפס כפי שקראו הורינו וסבינו.

הדיון בעתידה של העיתונות באינטרנט מתגלגל אל הפינה השנייה בזירה, כאשר עולות לדיון מערכות היחסים בין העיתון ללקוחותיו. המעורבות הגוברת והולכת של הקהל הפסיבי-לשעבר בעשייה העיתונאית משלהבת את הדמיון, ולובשת צורות רבות: הקהל יכול להיות מקור הידיעה (נוסח הטלפון האדום או מיזמי עיתונות מבוססי ויקי, כמו ohmynews ו-scoop.co.il). הוא יכול להשפיע על דירוג ועל הופעת הידיעות. הוא יכול להיות שחקן בדרמה דרך מנגנוני תגובות. הוא יכול אפילו להיות העורך - באמצעות כלים כמו Digg.com, Gather ו-Newsvine. העיתונות הפכה להיות "עיתונות האנחנו", The WE Journalism.

אבל ההחלטות הקשות-באמת לגבי עתיד העיתונות ייחתכו בעיקר תוך תשומת-לב לשיחה הרביעית, זאת העוסקת בנתוני תקציבי הפרסום. כאן מדובר בהעתקה מהירה וחד-כיוונית של סכומי כסף אדירים ממו"לים של עיתונים אל עבר האינטרנט.

[הערת העורך: כבר ראינו את זה, בסוף העשור הקודם. כשהבועה פקעה, כל הכסף הזה חזר לעיתונות]

נכון. אבל הפעם, אף-אחד לא מאמין שזאת תופעה זמנית: למודל העסקי של פרסום כמודל המרכזי התומך במיזמים מקוונים יש פתאום עדנה. בעלי המניות של גוגל ומאות חברות הנסמכות עליה רואים המון ברכה ב-Pay Per Click, שיטת הפרנסה המתבססת על מכירת תשומת-הלב של קהל הגולשים.

מפרסמים הולכים שבי אחר יכולת הפילוח השיווקי של הקהל המוצעת על-ידי עיתונות מקוונת. לא רק שהמדיום האינטרנטי פונה לפלחי האוכלוסייה הרצויים, הצעירים והמבוססים יותר, הוא גם מזהה בתוכם תת-קבוצות בצורה מדויקת ושמישה למפרסמים. הנימוקים בדבר עושרם ועומקם של נתוני הצפייה והגלישה הזמינים בהקשר האינטרנטי ערבים לאוזני המפרסמים.

השעון הביולוגי של העיתונות השתנה

בימים אלה חוגג מגזין החדשות הנחשב "סלייט" (Slate) עשור לקיומו (ראו את גיליון העשור www.slate.com/id/2143252). כבר עשר שנים שסלייט יוצא לאור על-גבי הרשת, ומתעדכן מדי שעה או יום. העיתון הזה נוסד במקור כמעט כתחביב של ביל גייטס, מעין חיית-מחמד ששהתה בחצר של מייקרוסופט וכל כלכלתה על-חשבון ההוצאות של הענק מרדמונד. אלא שבשנים האחרונות העיתון פרס כנפיים עצמאיות וזינק מן הקן: סלייט נמכר לחברה-האם של ה"וושינגטון פוסט", והפך להיות מכובד, נחשק ורווחי אף יותר מן העיתונים הוותיקים של החברה-האם, כולל השבועון המפורסם ניוזוויק. מה שמעניין עוד יותר הוא שסלייט הפך לנחשב במיוחד בברנז'ה העיתונאית. הוא מצוטט בהרחבה. המובילים שבעיתונאי הדפוס נוטשים בשמחה משרות מרופדות כדי לעבור לעבוד בו. בתוך עשר שנים הוא כבש מעמד של כבוד בשורה הראשונה של מקורות המידע והעיתונות של האליטה.

ההתפתחות המרשימה הזו מלמדת שהחלומות של התפוגגות העיתון המודפס היו מוטעים. זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. אסור לשכוח שסלייט נמכר על-ידי חברת תוכנה, ונקנה על-ידי חברת מדיה "מסורתית". כמו שמרק טוויין היה אומר, השמועות על מות הדפוס היו מוגזמות. שבועונים כמו טיים, ניוזוויק, ביזנסוויק ואקונומיסט ממשיכים לצאת לאור ולמשוך תשומת-לב רבה. מצד שני, כשלו גם ההתנגדויות למגזינים המקוונים: סלייט ומגזינים אחרים (Salon, למשל) כבר אינם חידוש מעורר סקרנות. נוכחותם מורגשת במרכז ההתרחשויות התקשורתיות.

לפני עשר שנים היו רבים שהטילו ספק בעתיד האינטרנט. היום יש רבים המטילים ספק בעתיד הנייר, וכל מדיום התלוי בו. אולי שני הצדדים מגזימים: במרבית המקרים ההיסטוריים, אמצעי תקשורת חדש אינו מבשר את מותו של זה שקדם לו; הוא רק מצייר מחדש את גבולות הגזרה. הטלוויזיה לא מחקה את הרדיו, הקולנוע לא ביטל את התיאטרון. אבל יחסי הכוחות, אופי התכנים וחלוקת השלל מסתדרים אחרת.

במקרה של עיתונים ויורשיהם הדיגיטליים, התמורות מתחוללות מהר במיוחד. כמו שאומר העורך המייסד של סלייט, מייקל קינזלי, "הדברים אינם נחשפים בניתוח כלכלי פשוט". העיתונות המסורתית מאבדת לטובת האינטרנט גם את הנתחים הרווחיים ביותר, פרסומי הדרושים והלוחות, וגם את הנתחים הכי פחות רווחיים - מאמרי המערכת, הטורים והכתבות.

עלייתם של הבלוגים העיתונאיים, של עיתונאים פרטיים כמו ה-Daily Kos, וה-Huffington Post יצרו סביבה חדשה שבה לא רק ברור שהעיתונות נודדת אל הרשת ואחריה קהל הקוראים, אלא שמשתנות כל המוסכמות לגבי אופן ההוצאה לאור וצורת הקריאה. הממדים שהשתנו לבלי הכר הם קצב ההתעדכנות והמודל העסקי, המנחים את יציאתם של העיתונים בסביבת הרשת.

השעון הביולוגי של עיתונות כבר לעולם לא יהיה כשהיה. מי קשיש דיו כדי לזכור את המהדורות המיוחדות שעיתונים היו מוציאים לקרן הרחוב, כאשר קרתה חדשה המצדיקה זאת? מי זוכר שרק לפני עשור ניתוחי חדשות הופיעו רק במגזינים השבועיים? היום קצב ההתעדכנות גבוה הרבה יותר, ומוספים שבועיים מוצאים עצמם מתנצלים כמעט בקביעות על הפער בן היומיים או שלושה שבין כתיבת התוכן שלהם לבין הגעתו לקורא. אל בין הסדקים של הפער, הדחיות והאיחורים האלה חמקה העיתונות המקוונת, ומצאה לעצמה מקום-מושב נוח שמתרחב מדי יום.

וכרגיל, מאחורי כל זה עומד כסף גדול

על כל זה מנצח, כמובן, המודל העסקי. כמו הניו-יורק טיימס בארצות-הברית, עיתונים יומיים באירופה ובאסיה, וגם "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" אצלנו, גם סלייט התחבטו במהלך העשור האחרון באשר למודל העסקי הראוי להוצאה לאור של עיתון מקוון. כל המוסדות המכובדים האלה ניסו תחילה את כוחם באינטרנט במודל פתוח. התכנים הוצגו ברשת, פתוחים לציבור. באמצע שנות ה-90 כולם התפעלו לראות איך בכל יום מופיעים יותר ויותר קוראים. אלא שכולם גם התפכחו מהר מאוד מהשיכרון הראשוני, והחלו לשאול את שאלת השורה התחתונה: מי ישלם תמורת החגיגה המקוונת?

לקראת סוף שנות ה-90, אפילו לפני התפוגגות בועת הדוט.קום, ניסו רבים מן העיתונים המובילים האלה (וסלייט בתוכם) לעבור למודל חסום, מבוסס מנויים. מדיום אחר מדיום סגרו את הגישה לציבור הרחב, והחלו לדרוש תשלום בצורת דמי-מנוי או תשלום אחר. באופן לא מפתיע, הקוראים ברחו כלעומת שבאו. כולם, וסלייט בראשם, גילו מיד שמודל התשלום לא מצליח, וכולם כאחד שבו בשנים האחרונות להוציא לאור את המהדורה המרכזית שלהם באופן פתוח לציבור. נכון, מרבית העיתונים שומרים את האופציה לשוב ולחייב את המשתמשים, אם וכאשר יימצא שוק המוכן לעמוד בתשלומים כאלה; הניו-יורק טיימס מסתיר חלק ממאמרי-המערכת שלו, ואת הגישה לארכיון שלו, מאחורי גדר וקופה, וגם בארץ מנסים חלק מהעיתונים המקוונים לבדל בין הקהל בישראל לזה הקורא מחו"ל. אבל הקונצנזוס הרחב הוא שעיתונות אינטרנטית צריכה למצוא את המימון שלה מפרסום, ולא ממכירת כרטיסי-כניסה.

נראה שהעיתונות המקוונת קרובה יותר לפתרון המודל העסקי. לאחר עשר שנים של ניסוי וטעייה יש הבנה שאפשר להתפרנס מעיתונות מקוונת, והכרה עמוקה יותר של האופנים לעשות כן. יש דוגמאות לא מעטות של מיזמים רווחיים בשדה הפעילות הזה. הקהלים גדולים, והם קורצים מאוד למפרסמים. מה שעדיין פתוח לרווחה הוא סגנון הכתיבה, צורות ניצול הז'אנר ואופיו. האופקים החדשים וההזדמנויות השונות הנפתחים לפני מי שכותב במדיום המקוון רק מתחילים להתבהר. האם העיתונות המקוונת פופוליסטית או אליטיסטית יותר מן הדפוס? ואיך היה עדיף לקרוא את הטור הזה? האם הוא כתוב בצורה שהוכתבה על-ידי הדפוס? והאם עובדה זאת כובלת את ידי הכותב, ומקטינה את הנאת הקורא?