Share


תאריך: 07/09/1999
ע"פ ‎7543/97
בית משפט עליון
הרכב: השופט יעקב קדמי, השופטת טובה שטרסברג כהן, השופט זועבי
דורון רז (המערער) נ` מירי רז (משיבה)

סוגיות:
צו אנטון פילר (Anton Piller)
סעדים זמניים
תפיסת נכסים בצו בית משפט (בהליך אזרחי)
סמכות בית משפט להוצאת צו

אזכורי חקיקה:
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג ‎1973
פקודת בזיון בית המשפט, סעיף 6

הערה לאזכורי חקיקה:
צו אנטון פילר לא היה קיים רשמית בחקיקה הישראלית דאז (1997, 1999), אלא היה הלכה פסוקה ("הלכת אנטון פילר") שיובאה מן הדין האנגלי.
כיום הצו קיים בשני חוקים ובחקיקה משנה אחת (תקנות):
תקנות סדר דין אזרחי התשמ"ד 1984, תקנה 387א
חוק עוולות מסחריות התשנ"ט 1999, סעיפים 16 עד 20
תקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס 1999, סימן ב`


נפסק:
הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון דן בחוקיותו של צו אנטון פילר שהוצא על ידי בית משפט קמא. המערער פנה לבית המשפט בנוגע לצו תפיסת נכסים שניתן כנגדו במעמד צד אחד.

בית המשפט קבע כי לבית משפט קמא היתה סמכות לתת צו אנטון פילר. בית המשפט מצא כי המערער ביזה את החלטת בית המשפט קמא שהורה לו למסור נכסים והוא סירב לעשות זאת.

בהחלטתו, סקר בית המשפט את המקרים הבודדים בפסיקה בהם ניתן צווים אזרחיים מסוג אנטון פילר.





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ ‎7543/97

 

בפני: כבוד השופט י` קדמי

כבוד השופטת ט` שטרסברג-כהן

כבוד השופט ע` ר` זועבי


המערער: דורון רז


נגד

 

המשיבה: מירי רז



ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה

מיום ‎21.12.97 בתיק המ` ‎25781/97

(ת.א. ‎10405/96) שניתנה על ידי

כבוד השופט י` גריל

 

תאריך הישיבה: כ"ט בתמוז תשנ"ט (‎13.7.99)


בשם המערער: בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד יואל גולדברג

נציג לשכת עורכי הדין: עו"ד ד"ר משה עלייאש

 

פסק-דין


השופט ע` ר` זועבי:


רקע עובדתי:

המערער והמשיבה הינם בני זוג הנשואים מאז אוגוסט ‎1982. ביום ‎3.10.96 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה המבוססת על חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג‎1973-, הואיל ולטענתה מערכת היחסים שבין בני הזוג נתערערה.


טענתה הייתה כי מחצית מן הכספים והרכוש הרשומים על שם המערער שנצברו בתקופת הנישואין, לרבות זכויותיו במשרד העו"ד שלו, מגיעים לה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, והיא עתרה להבטחת חלקה בנכסים אלה לפי סעיף ‎11 של החוק.


בהמרצה ‎32450/96 עתרה המשיבה למתן צו אנטון פילר, דהיינו, להורות על תפיסת רשימת לקוחותיו של המשיב, וכל מסמך אחר המעיד על היקף הכנסותיו ורכושו של המערער וכן ליתן כל צו אחר למטרת איתור כל הרכוש.


בית המשפט קמא נתן במעמד צד אחד את הסעד המבוקש וקבע כי המערער ימסור לידי נציג שימנה יו"ר הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בחיפה, את האלפון, רשימת הלקוחות במשרדו של המערער (במקור), וכן את המסמכים והתיעוד לגבי רישום זכויות ונכסים של המערער על שם אמו; כן צווה בית המשפט קמא להפקיד מסמכים אלה בכספת בית המשפט. בית משפט הורה ליו"ר הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין איך לנהוג בענין מנוי נציג מטעמו, והדרך בה יפעל כדי לבצע את הצו.


בדיון שהתקיים לאחר מכן במעמד הצדדים, הודיע בא-כוח המשיבה כי נציג לשכת עורכי דין בחיפה מסר לו כי הופיע במשרד המערער אשר סירב לקיים את הצו. המערער טען שאין סמכות עניינית לבית המשפט קמא הואיל והוגשה תובענה לביה"ד הרבני בה נכרכו עניני הנכסים וחלוקת הרכוש במסגרת תביעת הגירושין וכן טען שהעובדות והתשתית להוצאת צו אנטון פילר אינן רלוונטיות.


בית המשפט קמא בהחלטתו מיום ‎1.12.96, קבע כי אין מקום למסקנה ברורה וחד משמעית לפיה נשללת סמכותו העניינית של בית משפט זה, וכי לאחר שיקיים המערער את הצו יהיה גם מקום לקיים דיון בו תישמענה טענות שני הצדדים לגופו של ענין.


המשיבה הגישה בקשה בהמרצה ‎25781/97 לפי פקודת בזיון בית המשפט כשטענתה היא שהצו שניתן לפי החלטת בית המשפט לא קוים על-ידי המערער.


טענות הצדדים בפני בית המשפט המחוזי:


טענות המערער:


‎1. לבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בתובענה בשים לב לתביעה אותה הגיש לבית הדין הרבני בחיפה.


‎2. הוא לא קיבל את צו בית המשפט מיום ‎15.10.96, והכוונה היא למסירת מסמך מאושר כדין.


‎3. אין ברשותו אלפון (רשימת לקוחות) במשרדו.


‎4. ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט הוא מעין פלילי ובהעדר עדות המשיבה היה מקום לדחות או למחוק את הבקשה. בנוסף, נטל ההוכחה מוטל על המשיבה שלא הוכיחה כי המערער קיבל את הצו נשוא הדיון.


‎5. ההוראה שבהחלטת בית המשפט בתיתו את הצו בדבר מסירת האלפון, רשימת הלקוחות במשרד המערער וכו` איננה יוצרת וודאות אצל מקבל הצו לגבי השאלה מה עליו למסור ויש ליתן פרשנות מצומצמת לצו, לפיה הדרישה להכנת רשימת לקוחות איננה חלק מהצו.


‎6. המערער טען גם לחיסיון בדבר לקוחות משרדו לרבות עצם ההיזקקות של לקוחותיו למשרדו.


טענות המשיבה:


המשיבה טענה מצידה כי יש לדחות את טענת המערער כאילו לא קיבל את ההחלטה מיום ‎15.10.96, שכן מעיון בישיבת ‎20.11.96 עולה שההחלטה היתה בידיעת המערער בישיבה זו, שבה כלל לא טען המערער שאין ברשותו רשימת הלקוחות וחובתו למסור את רשימת הלקוחות שבמשרדו לפי התיקים הקיימים.


החלטת בית המשפט המחוזי:


בית המשפט קמא דחה את טענות המערער אחת לאחת.


בטענה בדבר הסמכות העניינית חזר בית המשפט על עמדתו וציין כי אין מקום להחליט בנושא זה במסגרת הליך שהוגבל לסעד הזמני מסוג אנטון פילר. באשר לטענה בדבר העדר הוכחה שהמערער קיבל את הצו קבע בית המשפט שתוכן ההחלטה מצוי היה בידיעת המערער הן לאור תוכן בקשתו בדבר דחיית מועד הדיון הראשון בבית המשפט המחוזי והן לאור תוכן הדיון עצמו.


גם את הטענה לפיה ההחלטה איננה ברורה, וכן שהרשימה המבוקשת איננה בידי המערער, סבר בית המשפט כי אין לקבל.


באשר לשאלת חיסיון המסמכים קבע בית המשפט קמא כי השאלה אינה עומדת עדיין על הפרק, כי לפי ההחלטה על המערער למסור את המסמכים במעטפות סגורות וחתומות שיישמרו בכספת בית המשפט עד למועד בו יתקיים הדיון, כך ששאלת החסיון תוכל להתברר, בין יתר השאלות בבוא מועד.


בית המשפט קמא קבע כי משלא קיים המערער את החלטת בית המשפט מיום ‎15.10.96 אין מנוס מלנקוט כנגדו בהליך לפי סעיף ‎6 של פקודת בזיון בית המשפט, ועל כן ציווה על המשיב לשלם בגין כל יום ויום של אי ביצוע הצו, החל מיום ‎29.12.98, סך של ‎500 ש"ח, ובגין כל יום החל מיום ‎5.1.98 ואילך, סך של ‎1,000 ש"ח וזאת עד לביצועו המלא של הצו מיום ‎15.10.98.


מכאן הערעור.


דיון


המערער, לא ביקש רשות ערעור על החלטה זו ואף לא ביקש את עיכוב ביצועה. לעומת זאת בחר הוא לקפוא על שמריו תקופה ארוכה תוך שהוא מתעלם מהחלטת בית משפט קמא, המורה לו למסור את המסמכים לכספת בית המשפט.


השאלות שעמדו לדיון בפני בית המשפט קמא בישיבתו מיום ‎16.12.97, היו אם הופר הצו-הזמני שהוצא במסגרת התובענה התלויה ועומדת, ואם כן - כיצד לאכפו.


בדיון שלפנינו עולה השאלה, האם יוכל צד, שכנגדו מופעל הליך ביזיון בית המשפט, להעלות להגנתו טענות הנשענות על פגמים ומומים שנפלו בצו שהופר.


הכלל הוא שצו שניתן על ידי בית משפט, ושטרם בוטל כדין, הוא מחייב, אפילו אם ניתן בצורה שגויה ושלא כדין. (ע"א ‎422/77, בן ארי נ` שפירא, פ"ד לב(‎2) עמ` ‎309) (ע"פ ‎3829/90 אריאלי נ` אריאלי, פ"ד מה (‎1) עמ` ‎210).


בכלל זה קיים הגיון רב, שכן בחינה מחודשת של צו שניתן כדין, שלא בדרך של ערעור או הליך מתאים, תפגע בעקרון הסופיות, במעמד ובערך הצווים שמוצאים מלפני בתי המשפט, ותטיב עם מפר הצו. יפים בענין זה דבריה של כב` השופטת בן פורת בע"א ‎422/77 הנ"ל :


"צא וראה לאן היינו מגיעים אילו הוענק לשופט בהליך של בזיון בית-משפט שיקול דעת רחב לביטול הצו שהופר. אם צו זמני הוא שבוטל, יכול בו ביום השופט המברר את התובענה לחזור ולהוציאו מחדש. אולם, מה ערך יהיה לצו שכזה, אם החובה לציית לו אינה מוחלטת אלא ניתנת להערכה מחודשת בהליך של בזיון בית-משפט, לפי בקשתו של הסרבן ואפילו ביזמתו של השופט. תחרות מעין זו עומדת בסתירה בולטת לחובה לכבד כל צו שמוציא בית-משפט במסגרת סמכויותיו, וזאת תוך מתן זכות לבעל- הדין הרואה את עצמו מקופח לבקש את ביטולו. (ראה בעניין זה ע"א ‎422/77, בן ארי נ` שפירא, פ"ד לב(‎2) עמ` ‎309).

 

את הגישה המחמירה כלפי הסרבן, המנסה לתקוף את ההחלטה אותה הוא מבזה, ניתן להסביר בשניים: הראשון, נובע מעיקרון "מעשה בית דין" ‎res judicata, האוסר העלאת טענות כלפי כשרותו של פסק הדין שלא על דרך האפשריות הסטטוטוריות המוגבלות בזמן ובטריבונל; שאחרת יבולע לעיקרון הסופיות. לאור עיקרון זה פסק דין הוא בלתי פגיע אלא אם כן הוא כה פגום או בטל מיסודו שאז ניתן להראות זאת אגב התדיינות אחרת (‎collateral attack). השני, התפתח בצ`נסרי והוא מיוחד לדיני הביזיון ולפיו אין שומעים את הסרבן ואין נזקקים לדבריו כל עוד לא " טיהר את עצמו" מן הביזיון בצייתו לצו בית המשפט; כלל זה ידוע במשפט האנגלי ככלל ה ‎purging .(ראה דיון בסוגייה זו בספרו של ד"ר הרנון, ביזיון בית המשפט, ע` ‎297 - 305) Hadkinson v. Hadkinson (19 52) 2 All E.R. 567) ).


זה הכלל, אם כי יתכנו גם חריגים. כך למשל, כאשר הצו ניתן ללא סמכות ופסלותו עולה מתוכו. במקרים כאלה יש להבחין בין "מגן" ו "חרב"; המבזה אינו ראוי לעזרת בית המשפט כאשר הוא יוזם ההליך, בעוד שאוזני בית המשפט יהיו קשובות לו כאשר הוא מעלה טענות הגנה כנגד הצו המופר, בהליכי ביזיון שנפתחו כנגדו. ודוק: הדברים יפים רק בנסיבות בהן הצו ניתן בחוסר סמכות והוא בבחינת בטל מדיעקרא; בשום אופן אין מפר הצו יכול להתגונן בטענה כי השופט שפעל בסמכות לא השתמש כהלכה בשיקול הדעת המסור לו.


הכללים דלעיל מושרשים היטב במשפט האנגלי, בפס"ד ‎Chuck v. Cremer (1846) 41 E.R.884, 885 נקבע:


"‎An order of the court of which the party affected by it has notice, though not formally served upon him, is not to be discharged or treated by him as nullity, however it may be that the order is erroneous and would upon a proper application for that purpose be discharged ".

 

ובפס"ד ‎Blake v. Blake (1844) 7 Beav 514 ; 49 ER 1165 נקבע:


"‎An order of course alleged to have been irregularly obtained , cannot be treated as nullity. It operates, until, by a proper application, it is discharged “.

 

כללים אלה סויגו, כאשר הצד כלפיו מופעל הליך הביזיון, מערער על חוקיות הצו המופר; הלכה זו נקבעה במפורש בפס"ד ‎Hadkinson v. Hadkinson 1952) 2 All E.R. 567,), ואושרה שוב בפס"ד ‎Astro Exito Nvaegacion v. Southland Enterprise Co. [1981] 2 Lloyd`s Rep. 595, CA. , שם נקבע:


" ‎I accept that while the general rule is that a court will not hear an application for his own benefit by a person in contempt unless and until he has first purged his contempt there is an established exception to that general rule where the purpose of the application is to appeal against or have set aside on whatever ground or grounds , the very order disobedience of which has put the person concerned in contempt ”.


ודוק: סייגים אלו עניינם פתיחת שערי בית המשפט בפני הסרבן המנסה לתקוף את הצו שהופר, אולם אין בהם כדי לשמש הגנה מפני אחריות בביזיון על הפרת הצו בתקופה בה היה שריר וקיים.

האבחנה בין צווים בטלים שניתנו בחוסר סמכות לבין צווים מוטעים שניתנים לביטול מוצאת את ביטוייה גם במשפט האמריקאי. נקבע שם כי מקום בו לבית המשפט ישנה סמכות לדון בעניין מסוים, לא תישמע מפי הצד המפר את הצו כל טענת הגנה של פגם או מום שנפל בצו:

"‎An order issued by a court with jurisdiction over the subject matter and person must be obeyed by the parties until it is reversed , modified` or set aside by orderly and proper proceedings”.


(ראה ‎Goetz v. Goetz , 181, Kan 128, 309 P2d 655) ראה דיון בהרחבה בענין זה ב-(‎Am . Jur , Vo. 17 2d p. 502).


מן הכלל אל הפרט


במקרה העומד לפנינו מעלה, כאמור, המערער שתי הסתייגויות עיקריות כנגד חוקיות הצו: ראשית, צו אנטון פילר שניתן על ידי בית המשפט קמא לוקה בחוסר סמכות שכן לבית המשפט קמא אין סמכות עניינית לדון בתביעה העיקרית; שנית, הצו מוטעה שכן הוא פוגע בחסיון החל על היחסים בין המערער ללקוחותיו. תימוכין לטענה זו מוצא המערער בעמדת לשכת עורכי הדין שנציג מטעמה טען בפנינו.


לפי המערער, משהתקיימו פגמים אלה בצו, אין הוא אחראי בביזיון בית המשפט בשל הפרת אותו צו.


אדון בטענות המערער אחת לאחת.


חוסר סמכות


סבורני שדין טענה זו של המערער להדחות. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, שההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית מחייבת דיון עובדתי ומשפטי בשאלת כנות הכריכה. ואולם, עד להחלטה בשאלה זו בית המשפט מוסמך להוציא מלפניו צווים זמניים על מנת לשמור על הסטטוס קוו ו/או על האינטרסים של הצדדים בטרם יסתיים המשפט.


מסקנה זו סומכת את יתדותיה בתורת הסעדים הזמניים; שכן רבים הם המקרים בהם ההכרעה בשאלת הסמכות, דורשת זמן ודיון ממושך בבירור שאלות עובדתיות שלעתים הן פשוטות, ולעתים הן מסובכות. האם יעלה על הדעת שבית המשפט יהיה מנוע מלהוציא צווים זמניים בטרם יכריע בסוגיית הסמכות; אם תאמר כן כי אז תתיתר כל התועלת שבסעד הזמני; צד למשפט, בטרם הוכרעה שאלת הסמכות, יוכל להעלים ראיות, יעביר נכסים וכיו"ב ובכך יחרוץ את גורל המשפט.


לבית המשפט יש סמכות להחליט בעניין סמכותו לגבי עניין מסוים ועד שעניין זה יוכרע, מוסמך הוא להוציא מלפניו צווים וסעדים זמניים. כך למשל נפסק שבית המשפט מוסמך להורות על תשלום מזונות זמניים לאישה עד שתתברר סמכותו לדון בתביעה, כאשר הבעל הנתבע כופר בסמכות זו. (ראה ע"א ‎291/59, בקר נ` בקר ואח`, פ"ד יד ‎57), ראה גם: (ע"א ‎221/63, פ"ד יז(‎3) עמ` ‎1851) (ע"א ‎637/68, והב נ` והב, פ"ד כג(‎1) עמ` ‎182) (ע"א ‎542/68, בן סירה נ` בן סירה, פ"ד כג(‎1) עמ` ‎169).


ברוח זו נפסק שבית המשפט מוסמך לתת לתובע סעד זמני עוד בטרם ידון בבקשת רשות להמצאת הזמנה אל מחוץ תחום השיפוט. (ראה ע"א ‎464/65, אונגר נ` פריס ישראל סרטים בע"מ, פ"ד כ(‎3) עמ` ‎6), שם נקבע בעמ` ‎24:


"מקום שחוסר הסמכות לדון לגוף העניו אינו מתגלה מניה וביה, אלא קיים רק ספק לגבי הסמכות, מוסמך בית המשפט לתת סעד זמני, שאם לא כן, יהא נושא המחלוקת הפקר עד שלא יותר הספק".

 

חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא גם בפסיקה שאפשרה, במקרים חריגים, קבלת סעד זמני עוד בטרם הוגשה התביעה העיקרית, ללמדך שבית המשפט מוסמך לתת סעד זמני עוד בטרם התאפשר לנתבע להעלות טענה של חוסר סמכות. (ראה בענין זה, ע"א ‎49/51, קופת חולים נ` פישר, פ"ד ה עמ` ‎1406).


זוהי ההלכה גם במשפט האמריקאי; באותה רוח נקבע שלבית המשפט ישנה סמכות להורות על סעדים זמניים, עוד בטרם הוכרעה סוגיית סמכותו לגבי התביעה גופה, וצד המפר סעדים צווים אלה עלול להיות אחראי בביזיון בית המשפט, כך למשל נקבע בפס"ד ‎Pitcock v. State, 91 Ark 527, 121 SW 742:


"‎A court possesses the power of determining its jurisdiction and may while so doing, require the parties to preserve the existing status of the subject matter”.

 


ראה סיכום ההלכה בעניין זה ב ‎AM. JUR ) שם עמ` ‎508).


הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בצו זמני מסוג אנטון פילר .(‎Anton pillar)


צו מסוג זה הינו אמצעי דרסטי שהפעלתו כרוכה בפגיעה בפרטיות, חדירה לרשות הפרט, בסכנה של חשיפת סודות מסחריים, ובפגיעה חמורה בפעילות עסקית; יחד עם זאת בית המשפט מוסמך לתת צו כגון דא כאשר שוכנע שקיים חשש שצד למשפט עלול להשמיד ו/או להסתיר ראיות שעלולות לשמש נגדו במשפט.


מטבעם וממהותם, צווי אנטון פילר ניתנים, בדרך כלל, בתחילת המשפט ובמעמד צד אחד ‎ex parte, שכן דיון בצו במעמד שני הצדדים, עוד בטרם ניתן ובוצע, מרוקנת את הצו מכל תוכן. כל תכליתו של הצו היא לאפשר לתובע לשים את ידו על מסמכים המצויים בחזקת הנתבע ואשר קיים חשש כי יועלמו או יושמדו; צא וראה איזה תועלת תצמח מצו כזה אם בית המשפט יהיה מנוע מלתתו בטרם הוכרעה שאלת סמכותו לגבי התביעה גופה, שכן הנתבע תמיד יוכל לחכות עד שתוכרע שאלת הסמכות ולכלכל את צעדיו בהתאם לאותה הכרעה: לא תהיה לבית המשפט סמכות - לא יינתן הצו, ולא ייאלץ למסור את המסמכים, תהיה סמכות - יוכל לשקול העלמתם בשלב זה (אם טרם עשה זאת לפני מתן הצו).


מן המקובץ עולה, שלבית המשפט קמא הייתה סמכות להוציא צו אנטון פילר, ועל כן דין טענתו, בעניין זה, של המערער להדחות.


מעבר לנדרש, נשאלת השאלה, מה דין צד שהוצא כנגדו צו אנטון פילר ‎ex patre, והוא סבור שצו זה הוא מוטעה מסיבה כל שהיא. אם לא יקיים את הצו - עלול הוא להימצא אחראי בביזיון בית משפט, אם כן יקיימו, ובדיעבד יסתבר שהצו ניתן בטעות או עקב תרמית- יסתכן בחשיפת סודות מסחריים לצד שכנגד.


דוגמא זו ממחישה היטב את הדילמה בה שרוי מקבל הצו. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, מעניין להזכיר בהקשר זה את פסיקת בית המשפט באנגליה בפרשת ‎Bhimji v. Chatwani, [1991] 1WLR 989. באותו מקרה הוצא מלפני בית המשפט צו אנטון פילר. עם זאת קבע בית המשפט כי הנתבעים רשאים שלא להתיר את כניסת התובעים לחצרם לפני שתהיה להם הזדמנות סבירה לקבל יעוץ משפטי. לאחר קבלת היעוץ תקום חובתם להתיר כניסת התובעים באופן מיידי.


עם קבלת הצו פנו הנתבעים להיוועץ בעורכי דין. הללו ניסו להגיע לפשרה עם התובעים לפיה יתבצע החיפוש בצוותא על-ידי באי-כוחם של שני הצדדים וכי לאחריו יופקדו המסמכים שיימצאו אצל באי כוחם של הנתבעים על מנת לאפשר לאחרונים לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את הצו או לשנותו. התובעים לא נעתרו להצעת הפשרה והנתבעים פנו בו במקום בבקשה לביטול הצו לבית המשפט.


בית המשפט שמע את הבקשה עוד באותו היום ושינה במעט את תנאי הצו. לאחר מכן התירו הנתבעים את כניסת התובעים לחצריהם.


לשאלת הביזיון קבע בית המשפט כי אמנם סירוב הנתבעים להתיר את כניסת התובעים מיד לאחר שנועצו בעורך דין מהווה הפרה של הצו, אולם בנסיבות הענין, ולאור ניסיונות הפשרה והצעת באי כוח הנתבעים להתיר החיפוש ולהחזיק את המסמכים ברשותם ובמקום בטוח, ההפרה מהווה הפרה טכנית בלבד (‎merely technical breach) שלא עולה כדי ביזיון בית משפט.


דרך זו בה הלך בית המשפט יש בה למזער את הנזק שיכול להגרם לנתבע עקב מתן הצו, ומהווה פתרון יפה לדילמה אליה נקלע.


טענת החיסיון

 

אף טענה זו של המערער דינה להדחות, וזאת מן הנימוקים הבאים:


מבלי לקבוע מסמרות בענין, גם אם נניח לרגע קט שהצו שניתן על ידי בית משפט קמא, פוגע בחסיון החל על היחסים בין המערער ללקוחותיו; פגם זה אינו הופך את צו בית המשפט לצו בטל מדיעקרא; הוא לכל היותר הופך אותו לצו מוטעה הניתן לביטול בהלכים מתאימים.


טענה זו של המערער מקומה בהליך ערעור על הצו גופו ולא בהליך העומד בפנינו; משהמערער לא בחר לערער על הצו, אין בית המשפט הדן בהליך ביזיון צריך להיזקק אליה והיא תבורר בבית משפט קמא לאחר שהמסמכים יהיו בכספת בית המשפט בהתאם לאמור בצו.


סוף דבר


עיננו הרואות שמבחן הסמכות הינו מבחן עמום ואינו פשוט להפעלה; סוגיית הסמכות ובמיוחד הסמכות העניינית, דורשת לעתים קרובות, דיון מעמיק ובירור עובדתי רחב היקף, ועל כן אין זה ראוי לתת לצד, שכנגדו ניתן צו, להחליט לעצמו אם צו זה ניתן בסמכות ואז הוא יהיה חייב לציית לו, ואם הוא נעדר סמכות אז הוא יהיה רשאי שלא לציית לו.


דעתי היא כי על המתדיין מוטלת החובה לציית לכל צו שניתן כנגדו בבית המשפט, ללא קשר לנכונות הצו וחוקיותו, כל עוד פתוחה הדרך בפני המתדיין לשנות ו/או לבטל אותו בדרך של בקשה מתאימה או ערעור.


רק במקרים נדירים בהם לא מכיר הדין באפשרות ערעור, כי אז ורק אז, ניזקק למבחן הסמכות וזאת בתנאי שהצו שהוטל מהווה פגיעה מהותית, להבדיל מפגיעה תיאורטית, בזכויות המתדיין ובסיכויו להצליח במשפט.


הצעה דומה, אם כי לא זהה, הובאה במאמרו של המלומד ‎H.B.Cox, "The void order and the duty to obey", (1948), 16 univ. of Chicago LR,86, בו מותח המחבר ביקורת על סוגיית הסמכות כמבחן לחובת הציות.


אשר על כן אני מציע לחבריי לדחות את הערעור.


ש ו פ ט


השופטת ט` שטרסברג-כהן:


אף אני כחברי השופט ע` זועבי סבורה שדין הערעור להידחות. עם זאת מוצאת אני להתייחס בקצרה לסוגיה שלפנינו.


צו אנטון פילר הוא צו המתיר לתובע להיכנס לחצרי הנתבע לשם תפיסת מסמכים או ראיות החיוניים לתובע במשפטו על מנת למנוע את העלמתם או השמדתם על ידי הנתבע. הצו ניתן בדרך כלל במעמד צד אחד בסמוך להגשת כתב התביעה. זהו צו אישי (‎in personam) שהפרתו מהווה בזיון בית משפט. ראשיתו של הצו בתחום הקניין הרוחני והגנה על זכויות יוצרים (ראו פרשת ‎Anton Piller K.G. v. Manufacturing Processes Lt 1 All E.R. 779 (1976) ch. 55, להלן: פרשת אנטון פילר). אולם, עד מהרה התפשט השימוש בו והוא ניתן גם במסגרת תביעות בתחום המשפט האזרחי הכללי (ראו פרשת ‎Yousif v. Salama (1980) 3 All. E. R 405 , שם קיבל התובע צו מסוג אנטון פילר לשם תפיסת יומן ותיקי חשבונות שהחזיקה הנתבעת ובהם פורטו עסקאות שנעשו ושימשו בסיס לתביעת העמלות שהגיעו לתובע; וראו אצלנו ת"א (ת"א) ‎798/91, המ` ‎5530/91 "רותם" חברה לביטוח בע"מ נ` ראודנר ואח` פס"מ, תשנ"ב(‎3) 15). לענייננו ראוי לציין, כי באנגליה הורחב השימוש בצו והוא ניתן גם במסגרת הליך שעניינו דיני משפחה. כך בפרשת ‎Emanuel v. Emanuel (1982) 2 All E.R 342, הדומה למקרה שלפנינו, דובר בהליך גירושין שבמהלכו הפר הבעל צווים לגילוי מסמכים והעביר נכסים בניגוד להתחייבויותיו להימנע מכך. האישה ביקשה וקיבלה, במעמד צד אחד, צו המתיר לבא כוחה להיכנס לחצרי הבעל לשם בדיקתם והעתקתם של מסמכים שונים המתייחסים להכנסותיו של הבעל ולנכסיו במהלך השנים שקדמו למתן הצו (ראו גם: א` וינוגרד צווי מניעה (ירושלים, תשנ"ג, כרך א`) ‎265-261, ע` אזר ""צווי מריבה" ו"אנטון פילר"" הפרקליט מא (תשנ"ג) ‎93).


אכן, צו מסוג אנטון פילר הוא אמצעי דרסטי שהפעלתו כרוכה בפגיעה בפרטיות הנתבע. יתרה מזאת, מילוי אחר הוראות הצו ומסירת המסמכים לידי התובע, עלולים להסב לנתבע נזק בלתי הפיך גם באותם מקרים בהם בדיעבד יתברר בבירור שבמעמד שני הצדדים, כי מתן הצו בטעות יסודו. אמנם, כדי להקהות את חודו של אמצעי זה נקבע כי אסור לתובע לעשות שימוש בכוח לשם כניסה לחצרי הנתבע ונדרשת לכך רשותו או הסכמתו של הנתבע, אולם, בצו מורה בית המשפט לנתבע לתת את אותה רשות ולהתיר את כניסת התובע ואי מתן הרשות מהווה ביזיון בית המשפט (ראו פרשת אנטון פילר בע` ‎782). לפיכך ינתן הצו במשורה ובזהירות ורק לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות להשגת ראיות כאמור. עם זאת יודגש, כי קושי זה אינו שונה באופן מהותי מקשיים אחרים המתעוררים במצבים בהם ניתן צו זמני כלשהו במעמד צד אחד.


במקרה שלפנינו הורה בית המשפט על מסירת המסמכים לידי צד שלישי - נציג לשכת עורכי הדין - והפקדתם במעטפה סגורה בכספת בית המשפט. בכך מיזער בית המשפט את הנזק האפשרי שעלול להיגרם לנתבע במידה ויתברר, לאחר מעשה, שלא היה מקום להורות על מסירת המסמכים מלכתחילה. בכל מקרה אין בקושי האמור כדי לפטור את הנתבע מחובתו לקיים את הצו. הכלל הוא כי כל עוד הצו השיפוטי עומד בתוקפו מחייב הוא באופן מוחלט, גם אם בעתיד יתכן ויבוטל. חריג לכלל זה הוא מקום בו פסלותו של הצו מוכחת מתוכו ונפל בו פגם היורד לשורשו של עניין, כגון שהצו ניתן בחוסר סמכות העולה מתוכו או שהוא בטל מדעיקרא מטעם אחר כלשהו (ראו דבריה של השופטת מ` בן פורת בע"א ‎422/77 בן ארי נ` שפירא פ"ד לב(‎2) 311, 313-312). חריג זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו. בענייננו התקיים - לאחר מתן הצו במעמד צד אחד - דיון במעמד שני הצדדים. במהלך הדיון במעמד שני הצדדים נדרש בית המשפט קמא לטענתו המקדמית של המערער לפיה ניתן הצו בחוסר סמכות ודחה אותה. בית המשפט לא מצא לדון בטענות המערער לגופו של עניין כל עוד לא קוים הצו. מסקנת בית המשפט לעניין הסמכות מקובלת עלי שכן לבית המשפט סמכות ליתן צווים זמניים עוד בטרם הוכרעה שאלת סמכותו לדון בתובענה לגופה. משכך, בהעדר כל פגם היורד לשורשו של הצו ועולה מעל פני הצו, עמד המערער בפני צו שיפוטי מחייב ששומה היה עליו לכבדו גם אם יתברר בדיעבד כי מוטעה הוא. אין מקום לבחון אם בנסיבות העניין נפל פגם בשיקול דעתו של השופט בהחלטתו ליתן את הצו כתנאי לנקיטת הליכים לפי פקודת הבזיון. פירושה של בחינה כזו הוא, כי החובה לציית לצו השיפוטי איננה מוחלטת וכי אפשר שלא לציית לו עד שיועמד לבחינה ולהערכה במסגרת ההליך של בזיון בית משפט נגד המפר. בחינה כזו עלולה לסכל את הגשמת תכלית הצו ואת הגשמת התכלית המונחת בבסיס הליכי הבזיון. בחינה כזו עלולה להשמיט את הקרקע מתחת לצו ואין היא עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה כל עוד הצו שהוציא בית המשפט, לכאורה במסגרת סמכותו, שריר וקיים מוטלת חובה מוחלטת לכבדו, ללא קשר לזכותו של בעל דין לפעול לשינויו או לביטולו של הצו. כזכור, בענייננו לא הגיש המערער בקשת רשות ערעור על ההחלטה נשוא הליכי הבזיון ובקשתו לביטול הצו תלויה ועומדת בפני בית המשפט והיא תידון על ידו, על כל הטענות המועלות בה, עם מילוי הצו על ידי המערער.


אשר לטענת החיסיון, שהועלתה בפנינו ונתמכה על ידי לשכת עורכי הדין, זו תבורר בבית המשפט המחוזי לאחר שהמסמכים יהיו בכספת בית המשפט בהתאם לאמור בצו, ואין מקום לבררה לראשונה בערכאה זו. עצם העברת המסמכים לכספת אינה פוגעת בחיסיון - אם קיים - עד כדי להפוך את הצו ל"חספא בעלמא" ולהשתחרר מן החובה למלא אחריו.


לפיכך, משעמד המערער בפני צו שיפוטי מחייב ומשסרב לקיים אותו, אשם הוא בבזיון בית משפט. אין בכך כדי לפגוע בזכותו להישמע בבית המשפט המחוזי בתקיפת הצו, לאחר שיקיימו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי עצמו.


לאור האמור לעיל דעתי כדעתו של חברי שדין הערעור להידחות.


ש ו פ ט ת



השופט י` קדמי:


אנכי מצטרף לעמדתו של חברי, השופט ע"ר זועבי ולהערותיה של חברתי השופטת שטרסברג-כהן.


ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט זועבי.


ניתן היום, כ"ו באלול תשנ"ט (‎7.9.99).



ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט



העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

‎97075430.U03/אמ

 



07/09/1999



חדשות
ארצות הברית  | צעיר נעצר על-ידי המשטרה בגלל פוסט בפייסבוק  
ישראל  | פייסבוק בשירות צה``ל  
ארצות הברית  | החשוד בפריצה נעצר בעקבות חשבון MySpace  

מאמרים
ישראל  | ראיות, ראיות, ראיות!  
ארצות הברית  | אזרחים תמימים יורשעו בגין אחזקת פורנוגרפיית ילדים?  
ארצות הברית  | האם בתי המשפט צריכים להסתמך על הרשת?  

פסיקה
ישראל  | ברע 638/09 (מחוזי באר שבע) ר.ב. נ` ו.ג.  
ישראל  | תא 51515/08 (שלום תל אביב) בי.מוס ייצור ושיווק (1992) בע``מ נ` אור שוורץ  
ישראל  | תא 51876/07 (שלום תל אביב) שולמית בונה נ` אבנר ג`רפי  

חקיקה
ארצות הברית  | תקנות גילוי אלקטרוני  
ישראל  | הצעת חוק המתירה לגופים ציבוריים להמציא מסמכים באמצעות דואר אלקטרוני  
ישראל  | תקנות העדות (העתקים צילומיים)(תיקון) התשס``ה - 2005  





מדורים

 

קניין רוחני

לשון הרע

מידע כללי

הגנת הפרטיות

מסחר אלקטרוני

זכויות יוצרים

לשון הרע

אילון ושות` עורכי דין

דואר זבל

מניות, ניירות ערך

סימני מסחר

תביעת לשון הרע

אודות דיני רשת

משרדי עורכי דין

מונופולין, הגבלים עסקיים

פטנטים

לשון הרע בפייסבוק

ניהול משברים

קניין רוחני

שמות מתחם

 

 

חוקרים פרטיים

סקס פורנוגרפיה

דואר אלקטרוני

סוגיות בזכויות יוצרים

פלילים

מומחים יועצים

שיתוף קבצים

עבודה

זכויות יוצרים בתמונות

עבירות מחשב

עו"ד אביב אילון

מנהל סחר אלקטרוני

ריגול ומעקב

זכויות יוצרים במוזיקה

עבירות אינטרנט

יעוץ משפטי

הימורים

ספקי שירותים

זכויות יוצרים בתוכנה

הונאה

 

סמכות שיפוט

טרור קיברניטי

זכויות יוצרים בוידאו, סרטים וטלויזיה

פלילים

 

בורורות גישור

מנועי חיפוש באינטרנט

זכויות יוצרים בפרסום

 

 

פדופיליה

ילדים

רישום זכויות יוצרים

 

 

אתיקה

נשים

שמירת זכויות יוצרים

אינדקס ויזואלי


בחירות אלקטרוניות

גברים

 

קטעי וידאו


מילון מונחון

משפחה

 

חדשות עיתונות


אנונימיות

פורומים

 

משרדי עורכי דין


נוטריון

חברת המידע

 

משפטים


חוזים הסכמים

ננו טכנולוגיה

 

 


מכשירים חכמים

גירושין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          שותפי תוכן 

 

 

פטנטיםתאונת אופנוע | תאונות דרכים | תוכנית עסקית

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אביב אילון 1999-2018