Share


תאריך: 9.11.2006
הליך: א` 3133/00
הצדדים: א. גבירצמן מתכננים בע"מ נ` שיא ייזום ופיתוח בע"מ
בבית המשפט המחוזי בתל אביב
בפני כבוד השופטת ענת ברון
 
העובדות:
בפני בית המשפט הובאה סוגיה של טיב הראיה לעצירת מירוץ ההתיישנות בהגשת תביעה.
עד היום, רק הודאה בכתב של בעל דין - נתבע פוטנציאלי, או מי מטעמו, התקבלה כהודאה קבילה לעניין עצירת המירוץ.
במקרה דנן, הציג התובע הקלטה של מנהל ובעל השליטה בנתבעת אשר בה הוא הודה בקיומו של החוב עליו נסובה התביעה.
 
נקבע:
בית המשפט קבע כי לעניין עצירת מירוץ ההתיישנות, הודאה אשר תובא בצורת הקלטה או כל אמצעי אלקטרוני אחר תהיה קבילה וזאת משום השתכללות הטכנולוגיה והיות הקלטה או אמצעי תיעוד אלקטרוני אחד אמין לא פחות ולפעמים אף יותר מהודאה בכתב.
 

 

 

 

בתי המשפט

א 003133/00

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

 

09/11/2006

תאריך:

כב` השופטת ענת ברון

לפני

 

 

 

בעניין:

 

א. גבירצמן מתכננים בע"מ

התובעת

 

 

 

 

נ ג ד

 

 

שיא ייזום ופיתוח בע"מ

 

הנתבעת

 

 

 

 

פסק דין

 

רקע עובדתי

1.         התובעת, חברת א` גבירצמן מתכננים בע"מ (להלן: "התובעת"), היא חברה רשומה בישראל העוסקת במתן שירותי ייזום, תכנון ואדריכלות. מנהלה של התובעת ובעל השליטה בה הוא מר אלי גבירצמן (להלן: "גבירצמן").

 

            התובעת התקשרה במהלך שנות השמונים של המאה העשרים עם הנתבעת, "שיא ייזום ופיתוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת") ששמה באותה תקופה היה "עסיס בע"מ" בהסכם שלפיו תספק התובעת לנתבעת שירותי תכנון ואדריכלות בקשר עם מתחם קרקע ברמת גן (להלן: "מיזם רמת גן"). מנהלה של הנתבעת בעת הרלוונטית ואף כיום הוא מר יצחק שפר (להלן: "שפר").

 

            ביום 5/10/89, שלחה הנתבעת, בשמה הקודם, מכתב לתובעת אשר בו נכתב כדלקמן:

 

"הרינו להודיעך כי בכוונתנו לכסות את כל החשבונות שהוגשו ושיוגשו לנו בגין עבודות תכנון ואדריכלות שבצעת עבורנו עד ליום 30.9.89 בקשר עם פרויקט המגורים בקרקע ברמת-גן, בהתאם למוסכם בינינו." (נספח א` לתצהיר גבירצמן, להלן: "מכתב ההתחייבות").

            ביום 11/10/89 מסר גבירצמן בידי הנתבעת מכתב על נייר מכתבים של התובעת ובו כתב כי:

 

"הנני לאשר לכם בזאת כי אין לי כל דרישה ו/או תביעה כלפיכם בכל הקשור להכנת ת.ב.ע רג/800 ו/או הכנת והגשת תוכנית הבניה לגבי הפרויקט השייך לכם הנמצא ברח` ז`בוטינסקי 35 ר"ג" (נספח ב` לתצהיר שפר, להלן: "כתב הוויתור").

 

            יוער כי התובעת לא צירפה את כתב הוויתור לכתב התביעה או לבקשה שהגישה למתן צו עיקול זמני (בש"א 31757/00, להלן: "בקשת העיקול"), ורק לאחר הצגתו של כתב הוויתור על ידי הנתבעת בדיון בבקשת העיקול, ולאחר שגבירצמן הגיש תצהיר עדות ראשית בתיק העיקרי שאף בו לא ראה לנכון להתייחס לכתב הוויתור, צירפה התובעת תצהיר משלים מטעמו של גבירצמן ובו הסבר לכתב הוויתור, כפי שעוד יפורט בהמשך. למרות האמור בכתב הוויתור, שלחה התובעת לנתבעת ביום 14/3/90 חשבון (נספח י"ב לתצהירו המשלים של גבירצמן) על סך 1,812,567 ₪, אולם ביום 3/4/90 שיגרה התובעת לנתבעת מכתב המבטל את האמור בחשבון מיום 14/3/90 (המכתב צורף כנספח י"ג לתצהיר המשלים של גבירצמן), שבו נאמר:

 

"א. בהמשך לשיחה בינינו ראה מכתבנו מיום 14.3.90 כבטל.

ב. נושא סכום שכר התכנון יסוכם בינינו לאחר חג הפסח, ובהתאם לסיכום ישלח חשבון."

 

2.         ביום 28/8/94 שלחה התובעת לנתבעת דרישת תשלום בנוגע למיזם רמת-גן (מוצג ת/2), שלא ניתן לה מענה, ולטענת הנתבעת כלל לא הגיעה לידה.

 

ביום 25/4/96 הגישה התובעת חשבון בגין מיזם רמת גן בסך 4,627,000 ₪ (נספח ב` לתצהיר גבירצמן, להלן: "מסמך הדרישה"), אשר לו השיבה הנתבעת במכתב מיום 22/7/96 מאת המהנדס סם לטנר, מי שהיה אחראי למחלקת הבנייה בנתבעת (להלן: "לטנר", המכתב צורף כנספח י"ד לתצהיר המשלים של גבירצמן), שבו נכתב, בין היתר:

 

"מזה זמן רב ברור לחברה [הנתבעת – ע.ב.] שהחשבון אתך לגבי פרויקט זה [מיזם רמת-גן – ע.ב.] נגמר ושולם, בין במזומן ובין דרך פיצוי בעבודות אחרות.

גם העדר דרישה ממך במשך כל התקופה – רק חיזקה עמדתנו, ולפיכך גדולה הפתעתי, מאחר וכאמור – מבחינת החברה העניין סגור מזה שנים."

 

            במענה למכתבו של לטנר שלח גבירצמן מכתב ובו הוא מציין כי התובעת עומדת על כך שהיא זכאית לתשלום האמור בחשבון שהגישה ביום 25/4/96, ומבקש לתאם פגישה עם לטנר לשם בירור העניין.

 

            ביום 10/9/97, כשנה לאחר התכתובת שבין גבירצמן לבין לטנר, וככל הנראה בעקבות פגישה בין גבירצמן לבין שפר, שלח גבירצמן אל שפר מסמך שנשא את הכותרת "סיכום פגישה" (נספח ג` לתצהיר גבירצמן). נוסחו של המכתב כדלקמן:

 

"למען הסדר הטוב הנני לסכם הפגישה מיום 31.7.97 שהתקיימה במשרדנו.

סוכם כי אין בינינו חילוקי דעות כי קיים חוב לגבי העבודה שנעשתה בגין מתחם עסיס.

לפי בקשתך הסכמתי לדחות את הדיון בחשבוננו עד לאחר ההנפקה."

 

            למכתב זה השיב שפר במכתב מיום 18/9/97 (נספח ט"ז לתצהיר המשלים של גבירצמן) כדלקמן:

 

"מכתבך מתאריך 10 בספטמבר 1997 הפתיע אותי בעיתויו ובמהותו.

נכון הסכמנו שעבודה במתחם עסיס נעשתה על ידי משרדך. וכן הוסכם שתשלומים נעשו בגין עבודה זאת על ידי עסיס.

הסכמנו מייד לאחר ההנפקה לשבת ולבדוק באם וכמה נותרה יתרה בגין כל עבודה שנעשתה.

בהחלט שאין בינינו חילוקי דעות. אני משוכנע שכאשר נתכנס ויוסבר לנו מהות פעילותך בגין הפרויקט וכמה שולם בגינו, לפני הזמן שהצטרפנו לחברה, נוכל יחדיו להעריך את מצב ההתחשבנות בינינו."

 

 

            ייאמר כי שוכנעתי כי "מתחם עסיס" הנזכר בהתכתבויות כאמור אינו אלא "מיזם רמת גן" כהגדרתו לעיל בפסק הדין, הגם שנתברר שגם בהתייחס למיזם נוסף, מיזם רמת השרון כהגדרתו להלן, עשו הצדדים שימוש בשם "עסיס" באי אלו הזדמנויות – עובדה הנובעת, ככל הנראה, מכך שהן מיזם רמת גן והן מיזם רמת השרון הוקמו על מקרקעין שהיו בבעלותה של הנתבעת, שבתקופה הרלוונטית נקראה "עסיס".

 

ביום 19/10/98 התקיימה, לטענת גבירצמן, פגישה בין גבירצמן לשפר במשרדי התובעת שנושאה דרישת החוב משנת 1996, ובה הוסכם, כך לטענת גבירצמן, כי בגין חובות העבר הקשורים למיזם רמת-גן תשלם הנתבעת לתובעת סך 500,000 דולר בתוספת מע"מ. תרשומת ברוח זו נרשמה לדבריו בידי מזכירתו של גבירצמן, גב` יאירה פרידלנדר (להלן: "פרידלנדר") על גבי מסמך הדרישה, וצורפה כנספח ד` לתצהיר גבירצמן (להלן: "התרשומת"; ראו גם: סעיף 17 לתצהיר גבירצמן וכן סעיפים 2 – 3 לתצהיר פרידלנדר). יצוין כי התרשומת אינה נושאת תאריך ואף אינה חתומה.

 

            בנקודה זו יוער, כי בין התובעת לנתבעת נכרת בשנת 1999 הסכם למתן שירותי תכנון ואדריכלות במיזם נוסף שבו הייתה הנתבעת מעורבת, מיזם נדל"ני באזור התעשייה של רמת השרון (לעיל ולהלן: "מיזם רמת השרון"); וכפי שהעיד גבירצמן – התובעת והנתבעת שיתפו פעולה במיזמים נוספים לאורך השנים, גם לאחר שהופסקה עבודתה של התובעת במיזם רמת גן (ראו עמ` 20 לפרוטוקול מיום 4/12/05, ש` 2 – 18).

 

            ביום 5/12/00 נפגש גבירצמן עם שפר במשרדו של הראשון, ובין השניים התנהלה שיחה אשר הוקלטה בידי גבירצמן במכשיר הקלטה מוסתר (להלן: "השיחה המוקלטת"). לטענת גבירצמן, הודה שפר בפגישה זו בקיומו של חוב בגין מיזם רמת-גן, ואישר כי סכום החוב הוא 400,000 דולר. על תוכנה של השיחה ועל משמעותה אעמוד להלן בהרחבה.

 

3.         משלא שולם לתובעת הסכום שדרשה מאת הנתבעת בגין יתרת החוב הנטענת על ידי התובעת בגין מיזם רמת גן, הגישה ביום 25/12/00 את התביעה שלפניי בסדר דין מקוצר, כאשר את התאמת התביעה להליך זה הסבירה בכך שמדובר בסכום קצוב המעוגן במסמך בכתב. יוער כי בתביעה המקורית תבעה התובעת גם תשלום שלא שולם לה, לטענתה, בגין עבודתה במיזם רמת השרון, אך לאחר מכן נתברר כי השכר המוסכם שולם לתובעת בידי החברה שנכנסה בנעלי הנתבעת במיזם רמת השרון, ובתצהיר המשלים שהגיש גבירצמן ביום 30/11/04 ביקש להפחית מסכום תביעתו את השכר שתבע בקשר עם מיזם רמת השרון.

 

            במקביל להגשת התביעה העיקרית, הגישה התובעת גם בקשת עיקול (בש"א 31757/00). במסגרת הדיון בבקשה נחקרו המצהירים מטעם התובעת ומטעם הנתבעת, גבירצמן ושפר בהתאמה, והוגשו סיכומים.

            בית המשפט (כב` השופטת ע` סלומון-צ`רניאק) דחה את בקשת העיקול ביום 30/7/01, הן מנימוקים הנוגעים לשיקול הדעת השיפוטי במתן סעדים זמניים, והן לגופן של ראיות בשלב המקדמי, תוך שציין בהחלטתו:

 

"אני מסכימה עם המשיבה [הנתבעת – ע.ב.] שלא היה מקום לכך שהמבקשת [התובעת – ע.ב.] תסתיר בבקשה את דבר קיומו של נספח א` לתגובה [כתב הוויתור – ע.ב.], היה עליה לגלותו ולתת הסבר שיניח את הדעת. הסבר כזה אין כרגע בנמצא ותוכנו של נספח א` מעורר ספק בצדקת התביעה באופן שגם לגופו של עניין מביאני למסקנה שאין מקום להיעתר לבקשה." (עמ` 4 להחלטה בבש"א 31757/00, ש` 15 – 18).

 

            הנתבעת מצידה הגישה ביום 31/1/01 בקשה ובה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה, ולחלופין ביקשה לדחות את עיקר התביעה על הסף מחמת התיישנות ולהורות על העברת הדיון ביתרת התביעה לבית משפט השלום. עוד לחלופין עתרה הנתבעת למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחלופי חלופין, ליתן לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה.

 

            ביום 17/3/02 הודיעו הצדדים לבית המשפט (כב` השופטת ש` ברוש) כי הגיעו להסכמה בדבר מתן רשות להתגונן. בית המשפט נתן להסכמה זו תוקף של החלטה, וקבע כי תצהירו של שפר שניתן כתמיכה לבקשת הרשות להתגונן ישמש ככתב הגנה.

 

טענות הצדדים

4.         התובעת טוענת, כי הנתבעת לא שילמה לה את תמורת עבודתה ב"מיזם רמת גן", כפי שהתחייבה לשלם במכתב ההתחייבות. לטענתה של התובעת, אף שהחבות נוצרה בשנת 1989 ולכן חלפה לכאורה תקופה ההתיישנות, השיחה המוקלטת מיום 5/12/00 וכן התרשומת כהגדרתה לעיל, מהווים "הודאה" של הנתבעת בקיומה של הזכות לתובעת, ומשכך חל בעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שלפיו מניין תקופת ההתיישנות שב ומתחיל מיום הודאת הנתבע בקיומה של זכות.

 

            הנתבעת מצידה מכחישה את קיומו של החוב הנטען, ובלא לגרוע מהאמור היא טוענת כי התביעה התיישנה זה מכבר, וכי אין היא חוסה בצלו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענת הנתבעת, השיחה המוקלטת והתרשומת אינן יכולות להיחשב כ"הודאה" במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הן מבחינת צורתן, הן מבחינת תוכנן והן מבחינת מהותן (ובין היתר בשל היותן, לטענת הנתבעת, חלק ממשא ומתן לפשרה).

 

            לגופו של עניין, הנתבעת גורסת, כי משחתמה התובעת באמצעות גבירצמן על כתב הוויתור, הרי הודתה בעצמה כי לא נותר חוב כלשהו כלפיה, לרבות החוב שלו היא טוענת בתביעה הנדונה.

 

טענת ההתיישנות

5.         הנתבעת העלתה טענת התיישנות בפנייתה הראשונה לבית המשפט, במסגרת בש"א 3692/01, שבה עתרה לדחיית התביעה על הסף או לחלופין למתן רשות להתגונן. טענה זו נסמכת על כך שאם קיים חוב כספי – טענה המוכחשת על ידי הנתבעת – הרי הוא התיישן, ואילו ה"הודאות" שמבקשת התובעת לייחס לנתבעת ולשפר לאו הודאות הן, ועל כל פנים אין הן מקיימות אחר דרישותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

 

במהלך קדם המשפט, חזרה בה הנתבעת מטענת ההתיישנות כטענת סף מקדמית בהמלצת בית המשפט, ובהחלטתו שניתנה בעניין זה קבע רשם בית המשפט, כב` השופט ד"ר ע` אזר ז"ל:

           

"לאחר עיון בכתבי הטענות ובתמליל מתברר כי גם לפי נספח ג` לכתב התביעה, הכולל תרשומת על הסכם לכאורה לגבי תשלום הסכום לתובעת בפשרה בשנת 98`, וגם לפי התמליל מדצמבר 2000, חודש הגשת התביעה לבית המשפט, שבו אומר מר שפר כי ישלם סכומים מסוימים ואף מבקש להמתין לינואר, הגעתי למסקנה כי אין אפשרות לטעון כי תביעה זו התיישנה. אומנם החוב נעשה ישן, אולם כידוע הודאה בחוב מפסיקה את מרוץ ההתיישנות וההודאות לכאורה בחוב נעשו במועדים הסמוכים מאוד להגשת התביעה. אומנם אם ייקבע במשפט כי אין מדובר בהודאות, תחזור למקומה טענת ההתיישנות, אולם במקרה זה גם ממילא יהיה קושי להצליח בתביעה זו. נושא זה הוא נושא מובהק שיש לברר בהוכחות, בחקירת העדים ואינו יכול להצדיק בשום פנים דחייה על הסף." (עמ` 29 לפרוטוקול מיום 23/2/04, ש` 3 – 11, ההדגשה שלי – ע.ב.)

 

            ואכן, שאלת ההתיישנות וה"הודאות" הנטענות בעניין זה היא שאלה עובדתית, אשר בשלב המקדמי שבו הועלתה הטענה לראשונה לא היה בידי בית המשפט להכריע בה. אולם כעת, משתמה מסכת הבאת הראיות, נראה כי יש מקום לשוב ולהידרש לסוגיה זו.

 

דרישת הכתב בסעיף 9 לחוק ההתיישנות

6.         סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:

 

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.

בסעיף זה, `הודאה` – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

 

            הנה כי כן, לעניין הוכחתה של "הודאה" לפי סעיף 9 מציב החוק שתי חלופות: האחת היא הודאה של הנתבע בכתב, והאחרת היא הודאה בפני בית המשפט, ומכלל ההן נשמע הלאו: הודאה של הנתבע מחוץ לכותלי בית המשפט שלא בכתב אין בה לכאורה כדי להוות "הודאה".

 

            התובעת טוענת כי דרישת הכתב בסעיף 9 היא דרישה ראייתית בלבד, וכי אם ניתן להוכיח קיומה של הודאה באופן אמין שאיננו "כתב" כפשוטו, הרי אין לדקדק בדרישת הכתב.

 

            הנתבעת חולקת על גישה זו. לטענתה, נועדה דרישת הכתב להבטיח שהנתבע הפוטנציאלי מוותר מדעת על טענת ההתיישנות (ראו סעיף 1.9 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת מבחינה לעניין זה בין הודאה שנעשית בשיחה שהוקלטה מבלי שידע "המודה" כי היא מוקלטת, כבמקרה שלפנינו, לבין הודאה שנעשית בשיחה שהוקלטה בידיעת שני הצדדים. במקרה השני, טוענת הנתבעת, לוקח "המודה" בחשבון כי דבריו עלולים לשמש את הצד האחר, וכי הוא מוותר על טענת התיישנות, ולכן לשיטתה ניתן לראות בהודאה שהוקלטה כאשר "המודה" ידע כי הוא מוקלט משום "הודאה" כמשמעותה בסעיף 9. לא כן במקרה הראשון, שהוא כאמור המקרה דנן.

 

7.         דעתי היא כי הדין עם התובעת, וכי דרישת הכתב בסעיף 9 היא דרישה ראייתית בלבד. קביעתי זו נסמכת על שני נימוקים – כללי ופרטני. הנימוק הכללי הוא, שמגמת הפסיקה היא מגמה של "ריכוך" דרישת הכתב, גם במקרים שבהם בעבר נחשבה דרישה זו לדרישה מהותית-מכוננת, דוגמת חוזי מכר מקרקעין. כותבת על כך המלומדת פרופ` גבריאלה שלו:

 

"נטייתם הכללית של בתי המשפט היא לפרש את דרישת הכתב לקולא, כלומר: כדרישה ראייתית. פירוש כזה נותן לבית המשפט יתר שיקול דעת ומאפשר לו להגיע לחקר האמת באמצעים שונים המצויים בידו (כמו חקירה נגדית, עדויות בעל פה ועוד). דרישה לצורה מסוימת תתפרש לפיכך כמהותית רק כאשר יהא ברור כי כוונת הדרישה אינה להבטיח הוכחה מהימנה של העיסקה בלבד, אלא היא יורדת לתשתית החוזה וקובעת תנאי חיוני לעצם קיומו." [גבריאלה שלו, חוק החוזים – החלק הכללי (2005), וראו גם: יעקב קדמי, על הראיות, 1263 (2003) (להלן: "קדמי")]

 

            אף שפרופ` שלו מתייחסת בדבריה להתקשרות חוזית, יפים הדברים אף לענייננו, בשינויים המתחייבים.

 

            הנימוק הפרטני לקבלת עמדתה של התובעת בעניין זה הוא שהטעמים שמציגה הנתבעת בתמיכה לעמדתה – אם כי אפשר שהם מייצגים "דין רצוי" – אינם באים להבנתי לידי ביטוי בדרישת הכתב כנוסחה וכתכליתה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואבאר.

 

 

            במצב הרצוי, כאשר פלוני מוותר על זכות שמקנה לו הדין, דוגמת הזכות הדיונית שמקנה טענת ההתיישנות, ראוי היה שיעשה כן ביודעין, תוך שהוא מודע באופן מלא לקיומה של הזכות ולכך שהוא מוותר עליה. דא עקא, דרישת הכתב איננה מציגה דרישה מחמירה כזו לקבלת ההודאה: די בכך שיעמוד המסמך בתנאים מסוימים, מינימליסטיים, כדי שתיחשב הודאה תקפה. כך, למשל, אם לווה אדם סכום כסף מחברו, ושבוע לפני תום תקופת ההתיישנות הוא כותב לאותו מלווה ומבקש ממנו ארכה לפרוע את החוב, הרי יש בכך הודאה המאפסת את שעון ההתיישנות, אף שלא ברור כלל שהלווה היה מודע לכך שתקופת ההתיישנות עתידה לחלוף בתוך זמן קצר וכי אם יישב ולא יעשה רק עוד שבוע, יוכל להשתמט מחובו.

 

            מכאן שדרישת הכתב לא נועדה "להגן" על הנתבע הפוטנציאלי מפני ויתור בבלי דעת על טענת ההתיישנות, כי אם למנוע מבעל זכות שהתיישנה להתייצב ולטעון לקיומה של "הודאה", שאין הוא יכול להוכיחה.

 

            יוער עוד, כי אף שמסמך בכתב עודנו הדרך הנפוצה והפשוטה ביותר להוכחה, עם השתכללותה של הטכנולוגיה ניתן למצוא לא פעם דרכי הוכחה אמינות באותה מידה לפחות כמסמך בכתב – דוגמת צילום וידאו, הקלטת קול וכיוצא באלה, וראוי לבחון את דרישת הכתב לגופו של עניין ובראייה תכליתית.

 

            הפועל היוצא מכל האמור הוא שגם במקרים שבהם לא ניתנה הודאה בכתב, אך יש בידי התובע לטענתו להוכיח את קיומה של הודאה בראיה אובייקטיבית אחרת, דוגמת הקלטה כבענייננו, יש מקום לאפשר לו לנסות ולעשות כן. מובן שהשימוש בהקלטה כראייה המחליפה מסמך בכתב כפוף למקוריות ההקלטה ולאמינותה, אולם גם בכך אין היא שונה ממסמך בכתב.

 

 

 

האם השיחה המוקלטת במקרה דנן היא בגדר "הודאה"?

8.         באומרי שהשיחה המוקלטת עשויה להיות ראיה מספקת לעניין הוכחתה של "הודאה" כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, עדיין לא אמרתי דבר בהתייחס להקלטה שבענייננו, ת/1 והתמליל שנערך על פיה [תמליל השיחה המוקלטת הוגש בתחילה כנספח ט` לתצהיר גבירצמן, תמליל מתוקן ומוסכם על הצדדים הוגש ביום 8/1/06 והוסכם שזה יבוא במקום התמליל שצורף לתצהיר גבירצמן (ראו: עמ` 25 לפרוטוקול מיום 12/1/06, ש` 10 – 11); להלן יכונה התמליל המתוקן: "התמליל"].

 

            ברי כי כדי ששיחה מוקלטת תיחשב ל"הודאה" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, עליה לעמוד, בהתאמה המתבקשת, בכל אותם קריטריונים שמסמך כתוב נדרש למלא אחריהם כדי שייחשב ל"הודאה". לקריטריונים אלה ניתן ביטוי בע"א 1017/01 משה נ` הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, תק-על 96 (2) 243 (1996) (להלן: "עניין משה"), ואוזכרו שוב לאחרונה ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ` מדינת ישראל, תק-על 2005 (3), 2111 (להלן: "עניין בטחיש"), שם קבע בית המשפט העליון, מפי כב` השופטת (כתוארה אז) ד` ביניש:

 

"הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר `בקיום זכות התובע`. דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ` הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך `הודאה`. כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות." (סעיף 5 לפסק הדין).

 

            אין די אפוא במסמך שבו מוזכרים סכומי כסף או מסמך המעיד על ניהול משא ומתן: תוכן המסמך, כך קבע בית המשפט העליון, צריך ללמד מפורשות על הודאה בקיום הזכות – הודאה בקיומה, ולא די בהבעת נכונות להתפשר.

 

9.         האם עומדת השיחה המוקלטת באמות המידה שקבעה הפסיקה לשם הגדרתה כ"הודאה" המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות ומאפסת את שעון החול? לאחר האזנה לקלטת ת/1 ועיון בתמליל, דעתי היא כי יש להשיב על כך בשלילה וכי השיחה המוקלטת במקרה דנן איננה יכולה להיחשב "הודאה".

 

            כאמור לעיל, התובעת והנתבעת היו שותפות לכמה פרויקטים: מיזם רמת גן, מיזם רמת השרון ומיזמים נוספים. מהאזנה לשיחה המוקלטת ברור כי חלק הארי שבה מתייחס למיזם רמת השרון, עובדה הנלמדת מההתייחסויות לקו-אופ, שותפתה של הנתבעת למיזם האמור. יתכן שבשיחה הוזכרו גם מיזמים משותפים נוספים לתובעת ולנתבעת, אך אלה אינם ניתנים לזיהוי בבירור מתוכן הדברים.

 

            מן התמליל ומן השיחה המוקלטת לא ברור כלל כי הסכומים שבהם מדובר, ואשר עליהם מבקשת התובעת להסתמך, נוגעים למיזם רמת גן, שבגינו היא תובעת כספים: הכספים המוזכרים בשיחה המוקלטת אמורים להגיע מאת הקו-אופ, שאין לה כל קשר למיזם רמת גן, וכלל לא ברור מן השיחה אם אכן – כטענת התובעת – נועדו סכומים אלה לסיים התחשבנות בין הצדדים בנוגע למיזם רמת-גן, או שמא להוות תשלום בגין התקשרות אחרת בין הצדדים, שכאמור שיתפו פעולה ביניהם בפרויקטים נוספים.

 

שפר העיד, בעת שנחקר על תצהירו, כי השיחה כולה נסבה למעשה על מיזם רמת השרון, וכי הסכומים שבהם דובר נוגעים לשני תשלומים שונים בקשר עם מיזם זה – תשלום אחד שהתובעת זכאית לקבל בכל מקרה, שהוא הסכום שקיבלה עבור עבודות ראשוניות במיזם שאת ביצוען השלימה; והתשלום האחר הוא סכום שכר טרחתה המוסכם של התובעת שאותו הייתה אמורה לקבל מאת הנתבעת בגין ביצוע עבודות התכנון של המיזם כולו עד להשלמתו, ואולם משמכרה הנתבעת את חלקה במיזם רמת השרון, אין התובעת זכאית לקבל כספים אלה והיא אף אינה חולקת על כך. (ראו עמ` 31 לפרוטוקול מיום 12/1/06, ש` 5 – 14).

 

במהלך חקירת שפר בבית המשפט, הוא נשאל בנוגע להתייחסות לקבלן יודסין בשיחה המוקלטת, כאשר התובעת ביקשה ללמוד מאזכורו של יודסין בשיחה על העובדה שהשיחה נסבה על מיזם רמת גן, שכן יודסין היה מעורב במיזם רמת-גן ובו בלבד. אלא שמהאזנה לקלטת ומעיון בתמליל נראה כי אזכור שמו של יודסין (עמ` 1 לתמליל) לא נעשה כחלק אינטגרלי מהדיון הכספי שהתקיים בין שפר לגבירצמן, אלא כמעין "פתיח", שבו ביקש גבירצמן להביא את שפר לסייע לו בהשגת מבוקשו, היינו – קבלת תשלומים מאת הנתבעת, תוך שהוא מזכיר מקרים שבהם סייע גבירצמן לשפר בעבר להימנע מהסתבכות, דוגמת ההתקשרות עם יודסין שלא יצאה לפועל.

 

התובעת לא הוכיחה אפוא כי השיחה המוקלטת וההתחייבויות הכספיות שנזכרו בה התייחסו למיזם רמת-גן או לחוב בגינו. יוזכר כי הנתבעת מכחישה את קיומו של החוב, ושפר אף נתן בחקירתו הנגדית הסבר לטענתו של גבירצמן שלפיה לא קיבל את מלוא שכרו בגין מיזם רמת גן:

 

"הנושא של שכר הטרחה, התב"ע [במיזם רמת-גן – ע.ב.] לא הוכנה עבור עסיס בלבד. לעסיס היו שם כ-11 או 14 דונם. מדובר בתב"ע במשולש בין ז`בוטינסקי לאבא הלל, עבור כ-15 בעלים, שעסיס הייתה חלק מה-100 ומשהו דונם. כשהוא [גבירצמן – ע.ב.] אומר שהוא לא קיבל את כספו, זה לא רק מאיתנו. הוא הכין תב"ע בשביל כולם, וחלק כנראה לא שילמו לו. זה לא שמגיע מאיתנו כסף." (עמ` 30 לפרוטוקול מיום 4/12/05, ש` 17 – 21)

 

 

מכל מקום, תוכן השיחה המוקלטת איננו עומד בדרישות הפסיקה בעניין משה ובעניין בטחיש, ואשר על כן אני קובעת כי לא ניתן לראות בשיחה המוקלטת "הודאה" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומשכך אין היא מאפסת את מירוץ ההתיישנות.

 

10.       לנוכח התוצאה שאליה הגעתי בנוגע לשיחה המוקלטת, אינני מוצאת לנכון לדון בשאלת קבילותה של הקלטת ת/1. ייאמר רק, שהטענה בדבר היות הקלטת בבחינת "האזנת סתר" (סעיף 9 לסיכום טיעוני הנתבעת) איננה יכולה לעמוד, בעיקר משום שהיא מתייחסת אך לחלק קטן מן השיחה המוקלטת, לשיחת הטלפון שניהל שפר עם צד שלישי מסוים, חלק בשיחה המוקלטת אשר הרלוונטיות שלו לעניין השנוי במחלוקת זניחה. משכך, אילו סברתי שיש מקום לדיון בקבילותה של הקלטת ת/1, ודאי שלא היה מקום לפסול את הקלטת כולה. אך דברים אלה, כאמור, למעלה מן הנדרש נאמרו.

 

            הוא הדין בנוגע לטענה בדבר חיסיון דברים שנאמרו כחלק ממשא ומתן: השאלה אם אכן הייתה השיחה המוקלטת משא ומתן לפשרה במחלוקת בנוגע למיזמים שונים שבהן שיתפו התובעת והנתבעת פעולה, דוגמת מיזם רמת השרון, ואם אמנם כך – האם ניתן להסתמך עליה, היא שאלה בפני עצמה, אשר לאור מסקנתי – משקבעתי כי תוכנה של השיחה המוקלטת איננו בגדר "הודאה" מצד הנתבעת – אינני רואה צורך לדון בה.

 

התרשומת ומעמדה כ"הודאה"

11.       טענה נוספת שבפי התובעת היא שהתרשומת שנערכה על גבי מכתב הדרישה מיום 25/4/96, ואשר צורפה כנספח ד` לתצהיר גבירצמן, היא בבחינת "הודאה" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

 

 

            נוסח התרשומת הוא כדלקמן:

 

"התקיימה ישיבה ב 19/10/98 בין אלי לשפר וסוכם שהוא יתן על חובות העבר ½ מיליון דולר עבור עסיס ר"ג (לא כולל עבודה שהושקעה ברוסיה) עבור העבודה של רמה"ש יעשה הסכם נפרד עם שכ"ט שיביא בחשבון גם פיצוי, ההסכמים יעשו כל אחד בנפרד ההסכם יעשה עד 23/10/98".

 

 

            כפי שצוין לעיל, תרשומת זו אינה נושאת תאריך ואינה חתומה, וכבר מטעם זה ערכה הראייתי נמוך. על נסיבות עריכתה של התרשומת, במהלכה של פגישה שהתקיימה לכאורה ביום 19/10/98 בין שפר לגבירצמן, העידו פרידלנדר בתצהירה וגבירצמן בסעיף 17 לתצהירו, ואילו שפר ציין בתצהירו כי איננו זוכר פגישה כזו (ראו סעיף 4.3 לתצהיר שפר, המפנה בטעות לסעיף 24 לתצהיר גבירצמן במקום לסעיף 17). כאשר נשאל שפר על כך בחקירה הנגדית, הכחיש את קיומה של הפגישה (עמ` 37 ש` 23 – 25).

 

12.       מבלי להיכנס לשאלה אם הפגישה הנטענת ביום 19/10/98 אכן התקיימה, או שמא מייצגת התרשומת את התרשמותו של גבירצמן מסיכום שנערך באופן אחר, בכל מקרה לא ניתן לקבלה כ"הודאה" לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואפרט.

 

            התנאי הראשון לשם הכרה באמרה כ"הודאה" לעניין סעיף זה הוא שהיא תהיה מאת הנתבע (ראו עניין בטחיש המצוטט לעיל). אין מחלוקת על כך שהתרשומת לא נערכה בידי הנתבעת או בידי שפר, והיא אף אינה נושאת את חתימתם. גם אילו קיבלתי את טענותיה העובדתיות של התובעת באשר לנסיבות עריכת התרשומת, ובין היתר את הטענה כי התרשומת הוכתבה לפרידלנדר מפי גבירצמן ובנוכחות שפר, עדיין אין בכך כדי שתהווה "הודאה" כנדרש, באשר דעתי היא כי אין יסוד לטענה ולמסקנה שלפיה היעדר התנגדות מטעם שפר בעת הכתבת התרשומת – גם בהנחה, שלא הוכחה, שזה היה המצב – כמוה כהסכמה לאמור בה.

 

            אך מעבר לכך, אינני סבורה כי ניתן לייחס משקל של ממש לתרשומת כראיה לתוכנה, ואבאר עמדתי זו. בניסיון להוכיח כי התרשומת מייצגת את אשר הוסכם בין שפר לגבירצמן, העידה התובעת את מזכירתו של גבירצמן, פרידלנדר, בקשר לנסיבות עריכתה; ואולם העובדה שפרידלנדר נתנה את תצהירה בחודש נובמבר 2004, כשש שנים לאחר מועד אותה פגישה, שגם לפי עדותה של פרידלנדר לא הייתה פגישה יחידה או יוצאת דופן בין שפר לבין גבירצמן (ראו עדותה בעניין זה, עמ` 6 לפרוטוקול מיום 4/12/05, ש` 14-23) מעמידה בסימן שאלה את יכולתה לזכור את המקרה לפרטי פרטים, כפי שהתיימרה לזכרו (ראו התייחסותה לפרטי הפגישה בעמ` 7 לפרוטוקול, ש` 10 עד עמ` 8 ש` 11). מאידך גיסא, העובדה שהיא מועסקת בתובעת כמזכירה מזה 16 שנים ויותר וגם כיום, יש בה כדי להפוך אותה לבעלת אינטרס בתוצאות התביעה, באופן שמעורר את הצורך לבחון את עדותה בקפידה. לא מצאתי בעדותה של פרידלנדר תשובה של ממש לשאלה כיצד היא זוכרת – מבין הפגישות הרבות שנערכו בין שפר לגבירצמן – דווקא את הפגישה המסוימת הזו, שעליה העידה בביטחון מלא ובבהירות אין קץ, ומשכך אינני מייחסת לעדותה של פרידלנדר משקל משמעותי, מה גם שעל פי התרשמותי ממנה זו היתה מגמתית באופן בולט. אשר לתוכנה של התרשומת, הרי אפשר שגבירצמן סיכם את התרשמותו שלו מפגישה או משיחה עם שפר, אך התרשמות זו לא הייתה מדויקת, ומכל מקום לא שיקפה את עמדתו של שפר, כפי שכבר קרה בעבר בין השניים (וראו לעניין זה: נספחים ג` ו-ט"ז לתצהיר גבירצמן). בין כך ובין כך, לא הוכח כי התרשומת מהווה סיכום נאמן של ההסכמות בין גבירצמן לבין שפר.

 

            משכך, אף התרשומת נספח ד` לתצהיר גבירצמן אינה יכולה להיחשב "הודאה" המאתחלת את מירוץ ההתיישנות.

 

האם התביעה לגופה מלמדת על קיומה של זכות?

13.       מן האמור עד כה הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי התובעת "הודאה" מאת הנתבעת כמשמעותו של המונח בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. משכך, כל שיש בידיה הוא מכתב ההתחייבות משנת 1989, וכן מכתבים אחדים שבהם מבהירה הנתבעת כי למיטב הבנתה הסדירה את חובה לתובעת, אך מביעה נכונות להיפגש עם מנהל התובעת ולבחון את מצב החשבון – נכונות שעל רקע התרשמותי מכלל הראיות מצביעה על התנהלות בתום לב יותר מאשר על ניסיון לדחות את התובעת בלך ושוב, כטענת האחרונה.

 

            התוצאה היא שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות, וכך אני מורה. עם זאת, למעלה מן הצורך, אציין כי אף אלמלא כן היה דין התביעה להידחות גם לגופה, ואנמק.

 

14.       עיקר התביעה מתבסס על מכתב ההתחייבות מיום 5/10/89. אלא שימים אחדים לאחר מכן, ב-11/10/89, העבירה התובעת לנתבעת את מכתב הוויתור, שבו היא מצהירה כי אין לתובעת עוד דרישות וטענות כלפי הנתבעת. התובעת מתכחשת לתוכנו של מכתב הוויתור, ובתצהירו המשלים מציג גבירצמן את הנסיבות שבהן – לגרסתו – נחתם מכתב זה.

 

            אלא שהתובעת נמנעה מלהציג את מכתב הוויתור מיוזמתה – הוא לא צורף לכתב התביעה ואף לא לתצהיר גבירצמן שניתן בתמיכה לבקשת העיקול. מכתב הוויתור הוצג בידי הנתבעת במהלך הדיון בבקשת העיקול, ורק ביום 30/11/04 – לאחר שעוד ביום 30/7/01 נדחתה בקשת העיקול תוך שבית המשפט מותח ביקורת על אי הגשתו של מכתב הוויתור, ואף בתצהיר עדות ראשית מיום 17/6/04 שהגיש גבירצמן בתיק העיקרי לא נמצאת כל התייחסות למכתב הוויתור – הגישה התובעת תצהיר משלים מיום 30/11/04 ובו גרסתו של גבירצמן לעניין מכתב זה.

 

            עמדתו של בית המשפט בנוגע להסתרת מכתב הוויתור במסגרת בקשת העיקול צוטטה לעיל, ודעתי היא כי אין בהצגת מכתב הוויתור בשלב בו הוגש ובהגשת תצהיר משלים בנוגע לנסיבות חתימתו כדי לתקן את הפגם.

 

            משניסתה התובעת להסתיר את מכתב הוויתור, ומשבחרה שלא להציג את הסבריה לנסיבות חתימתו במסגרת בקשת העיקול ואף לא כאשר הגישה את תצהיר העדות הראשית מטעמה בתיק העיקרי, אלא עשתה כן רק בעיתוי מאוחר יותר כאשר הוגש התצהיר המשלים מטעם גבירצמן, הרי עדות זו היא בבחינת "עדות כבושה", וכפי שציין המלומד קדמי:

 

"עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש`הכובש עדותו` חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה." (קדמי,   441).

 

            והנה אף בתצהיר המשלים, שבו פרש גבירצמן את גרסתו לגבי נסיבות חתימת מכתב הוויתור בהרחבה ובאריכות, תוך שהוא מדקדק בפרטים ומקפיד להדגיש את חוסר תום לבה כביכול של הנתבעת, אין הוא מספק הסבר כלשהו, ודאי לא הסבר משכנע, למחדלו. משכך, אינני רואה לייחס משקל כלשהו לטענותיה של התובעת באשר לנסיבות חתימתו של מכתב הוויתור, מה גם שעל פי התרשמותי מן העדויות וככל שיש סתירה בין עדות גבירצמן לעדות שפר, אני מעדיפה את עדותו של שפר.

           

15.       אמנם גבירצמן טען בסעיף 28 לתצהירו המשלים כי "מעולם לא ויתרתי על חובי וכי לאורך כל הדרך הנתבעת לא טענה מעולם כי חתמתי על מכתב ויתור כביכול", אך מהתכתובות שהוצגו עולה כי הנתבעת הבהירה לתובעת בכל אותן פעמים שבהן גבירצמן פנה לנתבעת, כי למיטב הבנתה שילמה לתובעת את מלוא חובותיה, וגם אם לא הפנתה מפורשות למכתב הוויתור, ברור היה כי היא סבורה שהתובעת קיבלה את כל המגיע לה; עם זאת הותירה הנתבעת פתח בידי גבירצמן להוכיח כי מגיעים לתובעת כספים שלא שולמו לה, והתרשמתי שכך מתוך רצון כן ואמיתי שלא לקפחו ולשמור על יחסי עבודה תקינים, אלא שגבירצמן לא הוכיח קיומו של חוב כנטען על ידו. מכל מקום, לנוכח התרשמותי מן העדויות והמסמכים, אינני רואה לזקוף לחובת הנתבעת את אופן התנהלותה בהקשר זה.

ברי אפוא כי אין עסקינן בחוב נטען שאין לגביו מחלוקת, ואשר רק טענת ההתיישנות היא המאפשרת לחייב "להתחמק" מפירעונו. החוב הנטען נובע מחוזה לביצוע עבודה, והיקפו, גם אם קיים חוב, טעון הוכחה: מקורו של החוב – כך לטענת התובעת עצמה – מהפרש בין סכומים שהייתה זכאית לקבל על פי חוזה לבין סכומים שאותם קיבלה בפועל (ראו לעניין זה: סעיפים 9 – 13 לתצהיר גבירצמן) ; אולם התובעת לא הביאה כל ראיות לא לאלה ולא לאלה: עד כדי כך שמה התובעת מבטחה בשיחה המוקלטת ובתרשומת, שלא הציגה כלל את החוזה הנוגע להעסקתה במיזם רמת גן, או אסמכתא לכספים שאותם קיבלה מאת הנתבעת במסגרת מיזם זה. בנסיבות אלה, המצב הוא שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה גם לגופה.

 

סוף דבר

16.       מכל הטעמים שהובאו לעיל, אני קובעת כי תביעתה של התובעת התיישנה, וכי השיחה המוקלטת והתרשומת אינם מהווים "הודאה" של הנתבעת המביאה לאיפוס מירוץ ההתיישנות.

 

            נוסף לכך, ולמעלה מן הצורך, הוברר כי דין התביעה להידחות אף לגופה.

 

            אשר על כן, התביעה נדחית.

 

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

 

ניתן והודע היום, 9 בנובמבר 2006, במעמד :

 
ענת ברון, שופטת

 




09/11/2006



חדשות
ארצות הברית  | תביעתה של AFP נגד גוגל מתעכבת בגלל קשיים טכנולוגיים  
ישראל  | תקנת העדות שונתה ומהיום ניתן להגיש מסמכים סרוקים לבית המשפט  
אנגליה  | הכרעת דין בתיק אונס בוטלה עקב שימוש מושבע באינטרנט  

מאמרים
ארצות הברית  | מידע ממקור אלקטרוני אינו מהווה עדות שמועה  
ישראל  | ראיות, ראיות, ראיות!  
ארצות הברית  | אזרחים תמימים יורשעו בגין אחזקת פורנוגרפיית ילדים?  

פסיקה
ישראל  | א 85608/01 (שלום תל אביב), אוניברסיטת תל אביב נ` שטויר יהודה  
ישראל  | ע``א ‎6205/98 אונגר ואח` נ` עופר  
ישראל  | ברע 638/09 (מחוזי באר שבע) ר.ב. נ` ו.ג.  

חקיקה
ארצות הברית  | תקנות גילוי אלקטרוני  
ישראל  | הצעת חוק המתירה לגופים ציבוריים להמציא מסמכים באמצעות דואר אלקטרוני  
ישראל  | תקנות העדות (העתקים צילומיים)(תיקון) התשס``ה - 2005  

מקורות מקוונים
ישראל  | אינטרנט וטכנולוגיות המידע במזרח התיכון  
ישראל  | We CMS - בלוג בנושא מערכות ניהול תוכן  
בולגריה  | נציב הגנת הפרטיות הפרטית - CPDP  





מדורים

 

קניין רוחני

לשון הרע

מידע כללי

הגנת הפרטיות

מסחר אלקטרוני

זכויות יוצרים

לשון הרע

אילון ושות` עורכי דין

דואר זבל

מניות, ניירות ערך

סימני מסחר

תביעת לשון הרע

אודות דיני רשת

משרדי עורכי דין

מונופולין, הגבלים עסקיים

פטנטים

לשון הרע בפייסבוק

ניהול משברים

קניין רוחני

שמות מתחם

 

 

חוקרים פרטיים

סקס פורנוגרפיה

דואר אלקטרוני

סוגיות בזכויות יוצרים

פלילים

מומחים יועצים

שיתוף קבצים

עבודה

זכויות יוצרים בתמונות

עבירות מחשב

עו"ד אביב אילון

מנהל סחר אלקטרוני

ריגול ומעקב

זכויות יוצרים במוזיקה

עבירות אינטרנט

יעוץ משפטי

הימורים

ספקי שירותים

זכויות יוצרים בתוכנה

הונאה

 

סמכות שיפוט

טרור קיברניטי

זכויות יוצרים בוידאו, סרטים וטלויזיה

פלילים

 

בורורות גישור

מנועי חיפוש באינטרנט

זכויות יוצרים בפרסום

 

 

פדופיליה

ילדים

רישום זכויות יוצרים

 

 

אתיקה

נשים

שמירת זכויות יוצרים

אינדקס ויזואלי


בחירות אלקטרוניות

גברים

 

קטעי וידאו


מילון מונחון

משפחה

 

חדשות עיתונות


אנונימיות

פורומים

 

משרדי עורכי דין


נוטריון

חברת המידע

 

משפטים


חוזים הסכמים

ננו טכנולוגיה

 

 


מכשירים חכמים

גירושין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          שותפי תוכן 

 

 

פטנטיםתאונת אופנוע | תאונות דרכים | תוכנית עסקית

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אביב אילון 1999-2019