לפעמים גם אני שוכח כי אנו בפתחו של עידן...

לאחרונה פורסם כי משה הלוי, הידוע גם בכינוי הלמו, נעצר על-ידי משטרת ישראל בגין עילה זו או אחרת. מיטב כתבי המשפט והאינטרנט התייחסו למעצרו, לנסיבות שהובילו את מר הלוי לבקר ביחידה לחקירות הונאה בבת-ים ולפולו-אפ לאחר שחרורו. אמנם במקרה זה מדובר בסוגיות שונות וחשובות כל אחת כשלעצמן, במשמעויות דרך הפרסום, אם היה אם לאו, באופן שחרורו ובוואלס שמר הלוי ומשטרת ישראל מנהלים מזה מספר שנים. יחד עם זאת, באחת הכתבות צד את עיני המשפט "בחיפוש שנערך בביתו נלקחו מחשבים, כמות גדולה של תקליטורים, שישה דיסקים קשיחים, קלטות גיבוי וכרטיסי זיכרון שונים". התיאור, כשלעצמו, טכני ומלמד על נטילת חפצים, אך יש בו הרבה יותר מכך.

מה הקשר בין עידן המידע ומעצרו של מר הלוי? לא מעט, אך הסיבה שבגינה נזכרתי בכך, נבעה מאופי ה"חפצים" שניטלו מביתו ומתכונתם המיוחדת – אחסון מידע, באיכות מקור לפרק זמן ארוך במיוחד. ובמה דברים אמורים? עד לפני זמן לא רב, בהתחשב ברזולוציית התפתחות המין האנושי, מחשבותיו של אדם מצאו ביטוי כאשר זה בחר לשתפם עם אחר. השיתוף התבצע באמצעות פעולה זו או אחרת אשר ניתן היה לתפוס אותה באחד החושים. אולם, לא כל מחשבה מצאה ביטוי וחלק לא מבוטל ממחשבותיו של האדם נותרו כמוסות, ידועות רק לו ואלה אוחסנו בזיכרונו. בחלק מן המקרים, בכל זאת התגבשו מחשבות אלה לכדי ביטוי ומצאו דרכן ליומן האישי, במסגרתו תיעד האדם את משאלות ליבו, אהבותיו, שנאותיו ושאר עניינים הנוגעים לו ורק לו; או שמצאו דרכן לנמען יעודי ולאחר שזה קלט את המסר, לא נותר כל זכר להיווצרותו, למעט בזיכרונם של המוסר והקולט. כך, במשך אלפי שנים, צפונות נפשו של אדם בדרך כלל נותרו עימו ולכל היותר התגבשותם הפיזית "נצרבה" בזיכרונם של אלה אשר באו עמו במעגל השיתוף המצומצם.

כיום, אין כך פני הדברים! המחשב על שלל צורותיו ושימושיו הפך מכלי עבודה לחלק בלתי נפרד מחיינו ולא רחוק היום בו כל פעילות אפשרית נבצע בסיועו של המחשב. אנו הטלנו על הטכנולוגיה הממוחשבת לבצע פעולות רבות שמוחנו ביצע עד כה ואין חולק כי אף הרחבנו את יכולותינו השונות באמצעותה, עד כדי כך שניתן לומר כי הטכנולוגיה הממוחשבת, על תצורותיה השונות, מהווה מעין "הארכה" של המוח. לטכנולוגיה הממוחשבת תכונה מאוד מעניינת, היא מסוגלת לשמר מידע רב, באופן אוטומטי ויזום. בהנחה כי המחשב מהווה ה"ארכה" למוח, אזי יחידות הזיכרון השונות, דיסק קשיח, תקליטורים, כרטיסי זיכרון ועוד ועוד מהווים גם הם מעין "הארכה" של הזיכרון - זיכרון קיברנטי. אין הכוונה לממשק מוח-מחשב, אלה לזיכרון המצטבר בטכנולוגיה הממוחשבת בה אנו עושים שימוש יומיומי.

היתרונות בשימוש בטכנולוגיה הממוחשבת אדירים, אך כאשר מגיעים לסיטואציה שבה המידע המאוחסן נחשף לידיים ועיניים זרות, החיסרון בולט במיוחד. הרי אם תחשבו לרגע על כמות ואיכות המידע האישי, פרטי, מסווג, סודי או כל הגדרה אחרת שתבחרו לתאר מידע אישי שלכם, המאוחסן בשלל יחידות הזיכרון המותקנות בטכנולוגיה הממוחשבת בה אתם עושים שימוש, תגלו כי מדובר על כמות עצומה של "זיכרונות" אישיים אשר ניתן לחשוף אותם בקלות יתרה. אין מדובר רק על מידע המאוחסן בזיכרון המחשב שלנו, אלא במידע המאוחסן בזיכרון כל מערכת ממוחשבת, כגון: מידע המצביע על המקומות בהם ביקרנו ומאוחסן בכרטיס הזיכרון של מערכת הניווט ברכב או מידע הנוגע לשיחות טלפון שביצענו. כיום הזיכרון הקיברנטי שלנו אינו מוגבל והוא מכיל מלל, מוזיקה, וידאו, תמונות, מסרים קצרים ועוד. אין גם מדובר דווקא במחשב האישי, כאמור, מספיק שתיכנסו לזיכרון הטלפון הנייד ותראו מה ניתן למצוא שם. האם כל פיסת מידע הנמצאת ביחידות זיכרון אלה היינו רוצים לשתף? סביר מאוד להניח שהתשובה לכך שלילית. האם אנו סומכים על כך שהמידע לא ייחשף לאחרים, מכל סיבה שתהיה? סביר להניח כי גם לכך התשובה שלילית.