בעניין: צדוק מתתיהו המערער נגד מדינת ישראל המשיבה נוכחים: המערער בעצמו בשם המערער עו"ד נוסבאום בשם המשיבה עו"ד גב' בילנקה פסק דין המערער הורשע בתיק זה בעבירה על סעיף 412 לחוק העונשין, וכן בעבירות על סעיפים 8 ו- 17 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981- (להלן - החוק). במאמר מוסגר נעיר כבר בשלב זה, כי סעיפים 8 ו17- תוקנו מאז והכוונה היא לסעיפים כפי שהיו בזמן מתן הכרעת הדין. מעיון בהכרעת הדין עולה, כי בית משפט קמא עשה, ככל הנראה, שימוש בסעיף 5 לחוק העונשין ובחן גם את ההגדרות בסעיף כפי שתוקן, שמא הן מקלות עם המערער. העובדות הרלוונטיות הן כדלקמן: בתאריך 12.8.93 החזיק המערער תקליטור שהכיל את רשימת הבוחרים לכנסת שהופקה עבור משרד הפנים. התקליטור נמסר לידי מפלגת הליכוד, לצורך הבחירות שהיו ביום 25.5.92. על פי האמור בכתב האישום, המערער קיבל את התקליטור שלא כדין. בלא קבלת אישור המפקח הארצי על הבחירות, ובקבלו את התקליטור ידע המערער כי העברתו לו אסורה ומהווה עבירת עוון על חוק הגנת הפרטיות. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער עשה שימוש בתקליטור לצורכי עסקו - חברה לחקירות, בידיעה שהדבר אסור. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות שצויינו לעיל (בכתב האישום אוזכרו גם עבירות נוספות שבהן לא הורשע המערער). על כך הערעור שבפנינו. הטענה המרכזית, אותה העלה ב"כ המערער בהודעת הערעור הינה, כי שגה בית משפט קמא בפרשנות שנתן להגדרות המצויות בסעיף 7 לחוק. סעיף 7 לחוק (כנוסחו דאז), אומר כדלקמן: "מאגר מידע - מרכז להחסנת מידע באמצעות מערכת עיבוד נתונים אוטומטית. "מידע" - נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו" בית משפט קמא קבע, כי "נתונים הכוללים, בין השאר, מס' תעודת זהות בצירוף שנת לידה של אדם ... נוגעים בהחלט לצנעת האישיות ואף מס' תעודת זהות אינו מידע המתגלגל בראש חוצות. מדובר בחלק מצפונותיו של אדם ומכאן לצנעת אישיותו." על כך חולק הסניגור ולשיטתו בכך טעה בית משפט קמא. לדברי הסניגור, צירוף הפרטים של שנת לידה, תעודת זהות, שם, שם משפחה, כתובת ומס' טלפון, אינו בגדר מידע כהגדרתו בסעיף 7 לחוק. הסניגור מונה אחת לאחת את כל החלופות המצויות בסעיף 7 הנ"ל, כאשר מבין החלופות רק החלופה של "צנעת אישותו" יכולה לבוא בחשבון כמתייחסת לצירוף הפרטים דלעיל. הפרטים הללו בודאי אינם מתייחסים למצבו הבריאותי, מצבו הכלכלי, דעותיו, אמונתו ואף לא לאישיותו של אדם. לפיכך, החלופה היחידה שאותה יש לבחון, לטענתו, הינה "צנעת אישותו". הסניגור מפנה לענין זה לעובדה כי מדובר במידע המתפרסם בפנקס הבוחרים. פנקס הבוחרים היה פתוח לעיניו של כל בוחר שרצה לעיין בו, ועל כן לא יעלה על הדעת שמדובר במידע הנוגע לצנעת אישותו של אדם. הסניגור הפנה את בית משפט קמא להגדרות מילוניות של המושגים שצוטטו לעיל מתוך סעיף 7 לחוק. כדוגמא לדברים הכלולים ב"צנעת אישותו" מביא הסניגור למשל העדפות מיניות של אדם. פרט מעין זה מצוי אכן בתחום צנעת אישותו של אדם. אולם נתון שרירותי כמו מס' תעודת זהות, שנת לידה או כתובת אינם יכולים להיכלל במונח זה. הסניגור טוען, כי ככלל צנעת אישותו צריכה להיות קשורה באופן ישיר ליחסי משפחה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בפנינו). עוד מפנה הסניגור להגדרה המצויה בסעיף 2 לחוק. בסעיף 2 לחוק מוגדרת פגיעה בפרטיות. פגיעה בפרטיות מוגדרת, בין היתר, כ"הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם" (דגש לא במקור). חזקה על המחוקק, כך לדברי הסניגור, כי לו רצה לכלול במילה מידע כל מה שנכלל בגדר עניינים פרטיים היה משתמש באותו מינוח ולא במינוח שונה. לפיכך, אין לראות בתקליטור כמהווה מאגר מידע. עוד טוען הסניגור, כי אפילו יוגדר התקליטור כמאגר מידע עדיין לא נעברה העבירה על פי סעיף 412 לחוק העונשין, כיוון שלצורך הרשעה בסעיף זה היה על המדינה להוכיח כי המערער ידע שמדובר בנכס שהושג בעוון. עד כאן הטיעונים. איננו מקבלים את טיעוניו של הסניגור באשר להגדרת "מידע". את הביטוי "מידע" יש לפרש על רקע התכלית החקיקתית של חוק הגנת הפרטיות בכלל, ובפרק הגנה על הפרטיות במאגרי מידע בפרט. על פי תכלית זו, אין לגרוס כי הפרשנות צריכה להיעשות באופן מצמצם, שכן פרשנות מצמצמת תביא לפגיעת יתר בפרטיות של אדם, ולא לכך התכוון המחוקק. בע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מד(2) עמ' 726, אמר בית המשפט העליון, כאשר נתן פרשנות מרחיבה למונח "מידע" (בהקשר אחר), כדלקמן: "יוער כאן כי המונח 'מידע' מתייחס לכאורה רק לנתונים לגבי אדם (סעיף 7 לחוק) אולם אינני גורס כי יש לפרש זאת באופן מצמצם ... לדעתי יש לפרש את המונח 'מידע' על פי מטרתו החקיקתית של החוק הנ"ל...". הדברים שנאמרו שם יפים גם לעניינו. ההסדר החקיקתי, שענייניו הגנה על הפרטיות במאגרי מידע, נועד להדק את הפיקוח על השימוש במידע במאגרים אלה בשל הפוטנציאל הרב שיש בהם לפגיעה בפרטיות, בדרך של הצלבת נתונים שונים המופיעים בהם. בע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה משה, פ"ד מח(3) בעמ' 808, נפסק, בין היתר, כי כתובתו ומס' הטלפון של אדם וכן מספר תעודת הזהות שלו, נכללים בין ענייניו הפרטיים של אדם. איננו מקבלים את הפרשנות העולה מטיעוני ב"כ המערער, לפיה בשל השוני בין סעיפים 2 ל- 7 לחוק אין פרטים אלה נכללים בהגדרת מידע. נוכח האמור אין לגרוס שהיקף ההגנה על נתונים המוחזקים במאגר מידע מצומצם יותר מההגנה על הפרטיות שמעניק החוק בהקשר אחר. ההיפך הוא הנכון. כאן גם המקום לציין את הוראת סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שעיגנה את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית על חוקית המעוגנת בחוק היסוד באופן פרטיקולרי (להבדיל מזכויות הנגזרות מפרשנות המונח "כבוד האדם"). הוראה זו מחזקת את משקלה של הזכות לפרטיות ובודאי שאין בה כדי להביא לידי פרשנות מצמצמת של ההגדרות המפורטות בחוק. כללם של דברים בהקשר זה: הנתונים האמורים הינם בגדר הגדרת מידע, בין בשל היותם "נתונים על אישיותו של אדם" ובין בשל היותם כאלה הנוגעים ל"צנעת אישותו". כיוון שקבענו, כי אכן מדובר בעבירה על סעיפים 8 ו17- לחוק הגנת הפרטיות, הרי שהחזקתו של התקליטור בפני עצמה מהווה עוון. המערער אמר בפה מלא, כי הוא התכוון לעשות שימוש בתקליטור לצורכי עסקו, אין ספק שעסקו של המערער איננו המטרה שלשמה הוקם המאגר או שלשמה נועד המידע. כיוון שכך התמלאו גם רכיבי העבירה על פי סעיף 412 לחוק. צדק גם בית משפט קמא כאשר ייחס משקל לשינוי בגירסתו של המערער באשר לדרך שבה הגיע התקליטור לידיו, וזאת לענין סעיף 412. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור. ניתן והודע היום ח' בכסלו תשס"א, 05 בדצמבר 2000, במעמד הצדדים. ד' ברלינר, שופטת ע' פוגלמן, שופט י' שטופמן, שופטת

עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 26/01/2004

עוד פסיקה בנושא לפני ה- 26/01/2004