Share
20/10/2005 | כבוד הנשיא א` ברק | ישראל
בג``ץ 6250/05 לוי ואח` נ` לשכת עו``ד ואח`
מסמכים   



רציו:

תאריך: 20.10.2005

בג"ץ 6250/05, בג"ץ 6769/05, בג"ץ 6971/05

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בפני: כבוד הנשיא א` ברק, כבוד השופטת א` פרוקצ`יה, כבוד השופט א` רובינשטיין

לוי ואח` נ` לשכת עורכי הדין בישראל

 

עובדות:

המדובר בערעור על מבחן ההסמכה של לשכת עורכי הדין ממועד אפריל 2005.

בין היתר, הוגשה השגה על שאלה העוסקת בהקמת אתר אינטרנט למשרד עורכי דין, הכולל אפשרות הפניית שאלות באמצעות האתר.

 

נפסק:
מעבר לסוגיית אי בהירות החלופות המוצעות במענה לשאלה, בית המשפט מזכיר את עמדת ועדת האתיקה לגבי מתן שירות בתשלום באתר אינטרנט, אשר לדעתה הינו אסור. בית המשפט מוסיף כי תיתכן אי בהירות בשאלה הרחבה יותר, קרי האם רואה הלשכה אתר אינטרנט במשקפי פרסומת.

הערעור נדחה.


 
 

 

 

בג"ץ 6250/05

בג"ץ 6769/05

בג"ץ 6971/05

בפני:  

כבוד הנשיא א` ברק

 

כבוד השופטת א` פרוקצ`יה

 

כבוד השופט א` רובינשטיין

העותר בבג"ץ 6250/05:

 

העותרים בבג"ץ 6769/05

 

 

 

העותר בבג"ץ 6791/05:

איציק לוי

 

1. עזר זיסמן

2. שבתאי גרוטס

3. דורית בלובשטיין

 

גלעד אבני

                                          

 

נ ג ד

                                                                                                    

המשיבות:

1. לשכת עורכי הדין בישראל

 

2. ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין

                                          

עתירה למתן צו על-תנאי

                                          

בשם העותר בבג"ץ 6250/05:

 

בשם העותרים בבג"ץ 6769/05:

 

בשם העותר בבג"ץ 6971/05:

עו"ד בעז ארזי

 

עו"ד מוטי בניאן

 

עו"ד דניאל גרטנר

                                   

בשם המשיבות:

עו"ד רנאטו יאראק; עו"ד אוהד יאראק

 

 

 

פסק-דין

 

השופט א` רובינשטיין:

 

א.        שלוש עתירות שעניינן השגות על בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין שנערכה באפריל 2005. העותרים, חמישה במספר, העלו טענות הן ביחס לשאלות ספציפיות שלדעתם יש לפסול, והן ביחס לדרכי עבודתה של המשיבה 2 בהכנת המבחן ובהליכי ההשגה והערעור שבאו בעקבותיו. העתירה הראשונה (6250/05) הוגשה בסוף חודש יוני 2005, ושתי העתירות הנוספות הוגשו בראשית חודש יולי. לבקשת המשיבים אוחד הדיון בשלוש העתירות.

 

ב.        ביום 10.8.05 התקיים דיון ראשון בעתירות (בפני הנשיא, השופטת ביניש והשופט ריבלין), והמשיבים הסכימו להצעת ההרכב לחזור ולכנס את הועדה הבוחנת על מנת לבדוק מחדש את שאלות מספר 83 ו-93 (כל ההפניות לגרסה ב` של הבחינה). נקבע, כי עם קבלת החלטתה של הועדה בדיון המחודש תימסר לבית המשפט הודעה, שעל פי תוכנה ייקבע המשך הטיפול בעתירות. בהחלטה נוספת, מיום 14.8.05, נדחתה בקשת העותר בבג"צ 6250/05 להוסיף לרשימת השאלות שהועברו לעיון ועדת הבחינות גם את שאלה מספר 13. ביום 13.9.05 הודיעו המשיבים כי הועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין החליטה שלא לפסול את שתי השאלות האמורות – 83 ו-93 - ובעקבות הודעה זו נקבעו העתירות לדיון בפני הרכב זה. הדיון בפנינו התמקד בטענות העותרים ביחס לשאלות 83 ו-93 ובתגובת המשיבים לטענות אלה. ברם, משבאנו להכריע בסוגיה כולה נדרשנו למכלול הטענות שהעלו הצדדים, ובהן שאלות של סמכות ושל סבירות.

 

ג.        (1) מדי שנה, ובדרך כלל פעמיים בשנה, לעת בחינות הלשכה, שב בית משפט זה לעסוק בסוגיית הביקורת השיפוטית על מבחני הלשכה. מרחב שיקול הדעת המופעל בסוגיות אלה הוגדר והובהר במספר רב של החלטות. הנה הכלל המנחה, כפי שנוסח בבג"צ 7505/98 קורינאלדי נ` לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1), 153, מפי השופט זמיר:

"בית משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על פי חוק לדון בבחינות מקצועיות... הכלל הוא שבית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי".

 

 

(ראו גם בג"צ 2346/96 בוכבזה נ` לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בג"צ 4904/04 ותד נ` לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(5), 473 ומראי המקומות הנזכרים שם). גם לגבי קביעת שיטת הבחינה ותכניה נקבע בעבר כי "יישומה של השיטה. בחירתן של השאלות באופן שתתאמנה הן את תנאיה של השיטה, על מגבלותיה שעמדנו עליהן לעיל, והן את המטרה לבחון את הרמה המינימאלית - הם בידיה של ועדת הבוחנים. בכאלה אין זה מקובל על בית-משפט זה להתערב, כל עוד תפעל ועדת הבוחנים משיקולים ענייניים, סבירים וטהורים" (בג"צ 110/87 בלוי נ` שר המשפטים, פ"ד מא(2), 373, 380, השופטת נתניהו). כך במשפט כברפואה או בהנדסה או בתחום מקצועי אחר, וזאת אף אם בתחום המשפט מסוגלותו המקצועית של בית המשפט להידרש לשאלות מטבע הדברים גדולה יותר מאשר במקצועות אחרים. כל האמור, כמובן, אם לא חרגה הלשכה מסמכותה, דבר העשוי להצריך התערבות.

 

           (2) לא נכחד, כי גישתנו ביסודה היא לראות את תכליתן הבסיסית של הבחינות כבדיקת ידע בסיסי של הנבחן בתחומים השונים של המקצוע. שאלות איזוטריות שלעתים אין התשובה עליהן ברורה דיה, או קשות באופן בולט כך שמתי מעט יוכלו להשיב עליהן, עלולות להחטיא את המטרה גם אם מצויות הן בגדר הסמכות; ואולם, אין פירוש הדבר שבית המשפט יתערב בהן ככלל, לאחר שנבחנו בפורומים מקצועיים של הלשכה. אבל אי ההתערבות אינה פוטרת את הלשכה מבחינה עצמית מתמדת, ועוד נשוב לכך.

 

ד.        נוכח עקרונות אלה אין אנו נעתרים לטענות העותרים בדבר היות שאלות מסוימות בבחינה "קשות מדי" או "מטעות מדי"; למשיבים שיקול דעת לקבוע את תמהיל השאלות בבחינה. מאותו טעם לא נוכל להידרש לטענה שהועלתה בדבר הקביעה השרירותית לכאורה של ציון המעבר, שהרי קביעה "שרירותית" אין מנוס הימנה, כי גם כל ציון אחר שייבחר כעובר יהא "שרירותי". כל זאת כמובן, כל עוד לא הצביעו העותרים על פגם מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי, כגון באשר לסמכות, לשויוניות בבחינה וכדומה.  במקרה שלפנינו לא ניתן להצביע בהקשר זה על פגם כאמור. העותרים אכן הצביעו על מספר שאלות קשות, שמרבית הנבחנים נכשלו בהן, אך בשקלול לא די בכך בלבד במישור המשפטי, ולמישור האנושי נשוב להלן. בתגובת המשיבה 2 מיום 13.9.05 נטען כי "אחוז המעבר בקרב נבחנים בוגרי האוניברסיטאות, אשר ניגשו לבחינה זו בפעם הראשונה במועד מאי 2005, עומד על למעלה מ-93%", באתר האינטרנט של המשיבה 1 מופיע כי "שיעור העוברים מכלל הנבחנים שניגשו בפעם הראשונה עומד על 86%". מתוך ראיית המכלול עולה, כי אין המדובר, בסופו של יום, בבחינה קשה באופן בלתי סביר, חרף שאלות אחדות שהיו קשות או בעייתיות במיוחד. עם זאת אומר כאן, והדבר יפה לשאלות אחדות שיידונו להלן, כי בהתחשב בתכליתה של הבחינה, על הלשכה לשקול להימנע מכלילת שאלות שהן קשות במיוחד או עלולות להכשיל ולא בתום לב, גם אם הן בגדר סמכותה. לא לאיזוטריה מכוונת הבחינה.

 

ה.        בית משפט זה לא נמנע מהתערבות בשיקול דעתה של ועדת הבחינות במקרה שבו זו חרגה מסמכותה ושאלה שאלות שאינן כלולות ברשימת הנושאים המופיעים בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות המעשיים), תשכ"ג - 1962 (ראו בג"צ 5527/98 פיינגזיכט נ` לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בג"צ 14055/02 אמיר נ` לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2), 729; בג"צ 10937/03 אבי לוין נ` לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בג"צ 2004/04 ותד נ` לשכת עורכי הדין הנזכר). כפי שנקבע בבג"צ אמיר, לאור היקפו הנרחב בין כה של חומר הבחינה, יש לפרש תקנה זו באופן דווקני ומצמצם. לאור קריטריון זה יש לדון בהשגות נגד שאלות 83 ו-93. אציין כי אין כל טענה ששאר השאלות עליהן השיגו העותרים (13, 21, 47, 98) חורגות מגדרי תקנה 18, כפי שיפורט בקצרה להלן.

 

ה.        (1) שאלה 13

 

בנו של משה נרצח על ידי יעקב. יעקב התאבד לאחר הרצח. יום לפני תום תקופת ההתיישנות הגיש משה תביעה נגד עזבונו של יעקב. איזה מהמשפטים הבאים נכון, בהתייחס לתביעה הנ"ל?

 

           השאלה עוסקת בניסוח כתב תביעה, ולפיכך באה בעליל בגדרי סעיף קטן (3) לתקנה 18 "סדר הדין במשפטים פליליים ואזרחיים, לרבות הליכי ביניים ובוררויות וכן עריכת כתבי טענות". יצוין, כי התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ג` לפיה "לא ניתן להגיש את התביעה כפי שהוגשה, מאחר שניתן להגיש תביעה רק נגד גוף משפטי שכשר לתבוע ולהתבע". קביעה זו מתבססת על העיקרון לפיו העיזבון אינו אישיות משפטית ולפיכך אינו יכול לתבוע ולהתבע (ראו ע"א 181/67 גרינשפן נ` שרעבי, פ"ד כא(2) 630; ע"א 395/70 מדינת ישראל נ` עראבי, פ"ד כה(2), 20), ועל הוראות סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 לפיו חובה לצרף את כל היורשים לתביעה. לשיטת העותרים מדובר בניסוח מטעה, שכן לא ברור האם השאלה מתייחסת לדין המהותי המאפשר תביעה כאמור, או לשאלת ניסוחו המדויק של כתב התביעה המחייב, לכאורה, את פירוט הנתבעים. ראיה לטענתם מביאים העותרים מהעובדה, שגם החברות המסחריות המפרסמות פתרונות לבחינות הלשכה בחרו בחלופות אחרות כנכונות, ומהעובדה שרק חמישה אחוז מהנבחנים ענו עליה נכונה. כן התייחסו העותרים לשילוב סוגיית ההתיישנות בשאלה, שלא בא לדעתם אלא כדי להוסיף הטעיה ואולם, כיוון שנושא השאלה בא בגדרי תקנה 18, ונוכח העובדה שהתשובה שנקבעה כנכונה אכן מתאימה לפסיקה, קשה לומר כי שאלה זו בלתי סבירה באופן המחייב את פסילתה. זאת, משנקבע שוב ושוב כי ניסוח המבחן נמסר לידי הלשכה.

 

           (2) שאלה 21

 

משה ויהודית, שניהם יהודים ואזרחי גרמניה, נישאו בישראל נישואין דתיים מלאים בביקורם האחרון בישראל לפני עשרים שנה, בעת ביקור בירושלים. בזמן ביקור בארץ השנה, מגישה יהודית תביעת מזונות "שלא אגב גירושין" נגד משה בעלה בבית הדין הרבני בירושלים, מבלי שהגישה היא שום תביעה נוספת ואף לא הגישה תביעת גירושין. איזה מהמשפטים הבאים מתאר נכונה את המצב המשפטי בנושא זה?

 

           השאלה עוסקת בסמכות בית הדין הרבני, ולפיכך באה בגדרי סעיף קטן 2 לתקנה 18 "סמכויות בתי המשפט, לרבות בתי דין דתיים ובתי הדין לעבודה". יוזכר, כי התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ד` "לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בתביעה זו. בתביעה מסוג זה מוסמך בית הדין הרבני לדון גם כאשר הצדדים אינם אזרחי או תושבי ישראל. ובפרט במצב בו הנישואין נערכו בישראל על פי דין דתי". תשובת הלשכה מתבססת על סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 הקובע "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין", כפי שפורש לאורך שנים בפסיקת בית משפט זה (בין היתר בפסקי דין אלה, הנזכרים בחוות דעתה של השופטת פרוקצ`יה בבג"צ 6751/04 סבאג נ` בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם): המרצה 135/58 קנול נ` בית הדין הרבני האזורי, פד"י י"ב 1622, 1623; בג"צ 159/63 אילון נ` ורנר, פד"י יז 2340, 2341; בג"צ 323/73 גולדברג נ` גולדברג, פד"י כח(1) 563; בג"צ 1796/03 כובאני נ` בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 לפסק הדין; בג"צ 8754/00 רון נ` בית הדין הרבני הגדול). אכן, בבג"צ 6751/04 הנזכר כתבה השופטת פרוקצ`יה: "סוגיה מורכבת זו על מכלול היבטיה ראויה בעיני לעיון נוסף ולהערכה שיפוטית מחודשת, לכשהדבר יתחייב לצורך הענין", אך כל עוד לא חל שינוי עומדת בעינה ההלכה הקודמת.

 

           (3) שאלה 47

 

נגד ראובן הוגש כתב אישום בשל ביצוע עבירה של האזנת סתר. התובע במשפט מעוניין להגיש כראיה קלטת שהושגה בהאזנת סתר בניגוד להוראות חוק האזנת סתר. מהו הדין?

 

           השאלה עוסקת בחוק האזנת סתר, תשל"ט – 1979 ולפיכך באה בגדרי סעיף קטן 4 לתקנה 18 "דיני ראיות תוך שימת דגש על ההיבט המעשי" (חוק האזנת סתר אף נכלל ברשימת החיקוקים המנחה שפרסמה הלשכה לקראת המבחן). יצוין, כי התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ב` "הדברים שנקלטו בקלטת האמורה יהיו קבילים, במקרה זה", וזאת בהסתמך על סעיף 13(א)(1) לחוק הקובע "דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה... לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט אלא באחד משני אלה: בהליך פלילי בשל עבירה לפי חוק זה...". בשאלה נאמר מפורשות כי ראובן הואשם בעבירה של האזנת סתר, ולפיכך חל החריג. אין בחוק או בפסיקה הוראה המגבילה את החריג לקלטת אותה הקליט הנאשם.

 

           (4) שאלה 83

 

עו"ד אסף הקים אתר אינטרנט למשרדו המאפשר לגולשים להפנות שאלות אליו. בנוסף מפרסם עו"ד אסף בכל גליון של עיתון יומי בעיר מגוריו שתי מודעות פרסומת המבטיחות הנחה לעשרת הפונים הראשונים. המודעות מציינות שעו"ד אסף עוסק בדיני משפחה והוא גם יו"ר הוועדה לענייני משפחה בלשכה. האם מפר עו"ד אסף את הכללים לעניין פרסומת?

 

           השאלה עוסקת בכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס"א – 2001 (להלן: הכללים), ולפיכך באה היא בגדר סעיף קטן 10 לתקנה 18 "אתיקה מקצועית, חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 והכללים שהותקנו לפיו". כללים אלו נכללו גם ברשימת החיקוקים המנחה שהפיצה הלשכה לקראת הבחינה. התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ב` "כן, רק אתר האינטרנט עומד בדרישות הכללים".

 

           חלופה א` קבעה "לא, כל האמור לעיל מותר לפי הכללים". כפי שנראה תשובה זו אינה נכונה, כיון שהמודעות שפורסמו אינן עומדות בכללים מצד תוכנן ומצד צורתן. חלופה ג` קבעה "כן, ובתנאי שיוריד מהמודעות בעיתון את החלק המבטיח הנחה לעשרת הפונים הראשונים ואת ציון תפקידו כיו"ר הוועדה לענייני משפחה בלשכה". תשובה זו אינה נכונה כיון שסעיף 3(ד) לכללים קובע כי "עורך דין לא יפרסם יותר ממודעת פרסומת אחת באותו גיליון של עיתון יומי", לפיכך גם מבלי להתייחס לתוכן המודעות, כמוצע בחלופה, מדובר בפרסום אסור, כיון שפורסמו שתי מודעות בכל גיליון. ביחס לתוכן המודעות, המוצע בחלופה נכון כיון שמסעיף 3(ג)(3) אכן משתמע שבמודעות בעיתון אין לציין "תפקידים וחברות בלשכת עורכי הדין או בארגונים משפטיים בארץ או בחו"ל", ובהחלטות ועדת הייעוץ לענייני פרסומות שפורסמו בגליון 9 של כתב העת אתיקה מקצועית נקבע כי "לא ניתן לפרסם הנחות במתן שירותים משפטיים" (זאת מבלי להתייחס לשאלה האם החלטות ועדת הייעוץ הן בגדר חומר מחייב לבחינות הלשכה). מסתבר גם שבנוסח החלופה נפלה טעות לשונית, וראוי היה לקבוע "לא, בתנאי שיוריד...". חלופה ד` קבעה "לא, כל האמור לעיל אסור לפי הכללים". גם בחלופה זו נפלה לכאורה טעות לשונית ואי בהירות מהותית: נוסח השאלה היה "האם מפר עו"ד אסף את הכללים לעניין פרסומת?", וממילא תשובה שלילית משמעותה שעו"ד אסף אינו מפר את הכללים, ולפיכך לא ניתן לטעון "לא, כל האמור לעיל אסור". במהות, השאלה היא האם הוצע כאן שירות. שכן לגבי מתן שירות בתשלום באתר אינטרנט חיוותה ועדת האתיקה (גליון 13 של אתיקה מקצועית) דעתה כי הוא אסור. תיתכן אי בהירות בשאלה הרחבה יותר, קרי האם רואה הלשכה אתר אינטרנט במשקפי פרסומת.

 

           מכל מקום, בהודעתה מיום 13.9.05 הודתה המשיבה 2 בהגינותה כי "ישנן בעיות ניסוחיות עם החלופות ג` ו- ד` המוצעות בה". נטען כי דווקא מתוך טעויות אלה ניתן היה ללמוד בדבר התשובה הנכונה, שבניסוחה לא נפלה לשיטתה טעות. כן נטען כי אין חולק על כך שנושא האתיקה המקצועית נכלל בנושאי הבחינה. הטעויות שנפלו – ועל כך אין מחלוקת – הגביר את הלחץ והבלבול בו היו שרויים הנבחנים בזמן המבחן, ודי להם בלחץ אינהרנטי זה. ואולם נושא השאלה כשלעצמו אכן בא בגדרי תקנה 18 ולפיכך כלול הוא בחומר הלימוד לבחינה.


           (5) שאלה 93

 

אמיר מעוניין לרשום חלקת מקרקעין על שם הקדש ציבורי ושואל אותך האם ניתן לעשות כן. מה תשיב לו?

 

           כפי שניתן לראות השאלה עוסקת ברישום מקרקעין, ולפיכך באה היא בגדרי סעיף קטן 6 לתקנה 18 "סדרי רישום של מקרקעין ושל זכויות במקרקעין". התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה א` "לא ניתן לרשום מקרקעין על שם הקדש ציבורי". תשובת הלשכה מתבססת על רע"א 46/94 אילה זקס אברמוב נ` הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2), 202, שאת עניינו ניסח הנשיא ברק בלשון "האם ניתן לרשום בפנקסי המקרקעין נכס על שם הקדש ציבורי" ובחתימתו נאמר "סיכומו של דבר: חוק הנאמנות אינו מקים – לא במפורש ולא במשתמע – את ההקדש הציבורי כאישיות משפטית". העותרים טענו כי בע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ` תומר שמעון כמוס (טרם פורסם) נקבע מפי השופטת חיות כי "ניתן לרשום זכויות במקרקעין של שם הקדש ציבורי", ואולם, פסק הדין אינו עוסק בנושא רישום הזכויות, ואין בו קביעה כאמור (הוא גם ניתן ביום 16.6.05, כחודש וחצי לאחר מועד המבחן). העותרים טענו כי "נושא הקדש ציבורי אינו מוסדר בדיני מדינת ישראל" והפנו למאמרם של השופט א` טננבויים וא` קפלן (רשם ההקדשות), "הקדשות בישראל – הדין הרצוי והמצוי", שערי משפט א(1), תשנ"ז, שבו מתייחסים המחברים המלומדים לרפורמה הנדרשת, לדעתם, בדיני ההקדשות, ובכלל זאת מציינים הם כי "אין שום התייחסות בחוק לשאלת אישיותו המשפטית של ההקדש. לשאלה זו נפקויות משפטיות רבות. האם הקדש ציבורי יכול להיות בעל נכסים?". ברם, המחברים מתייחסים בפירוש לפסק הדין בעניין אברמוב, והם מצטרפים לקריאתם של  שופטי ההרכב למחוקק לעריכת רפורמה בדיני ההקדשות. אין במאמר טענה לגבי אי בהירות במצב המשפטי המצוי.

 

           העותרים צירפו לעתירתם טופס "הודעה על קיום הקדש ציבורי ובקשה לרישומו בפנקס", וממנה הסיקו כי "ניתן לרשום הקדש ציבורי בפנקס", אך אולי לא נתנו לבם לכך שלא בפנקס המקרקעין עסקינן, כי אם בפנקס ההקדשות (הוא הדין ביחס לטענותיהם בהסתמך על ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת נ` טובה גול שאולוף, פ"ד מז(3) 5; ה"פ (ירושלים) 491/94 האפוטרופוס הכללי נ` ד"ר עקיבא סלומון בן הרוש לסרי (לא פורסם)). לבסוף טוענים העותרים כי מנוסח השאלה ניתן להבין כי מדובר ברישום הנכסים בפנקס ההקדשות, או ברישום הערה בפנקס המקרקעין על קיומו של הקדש ציבורי (הערה הנרשמת רק לבקשת רשם ההקדשות, ראו תקנה 30א לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969). סבורני כי מדובר בפרשנות מאולצת של נוסח השאלה.

 

           אכן, מדובר בשאלה קשה, אולי אפילו קשה מאוד, הקשורה יותר לדיני הנאמנויות, שאינן בחומר הבחינה, מאשר לדיני רישום המקרקעין. גם בדיון שנערך לפנינו הודה בא כוח המשיבים כי רק חמישה אחוז מכלל הנבחנים ענו נכונה על השאלה. אך סבורני כי נוכח האמור לא ניתן לקבוע כי נשאלה בחוסר סמכות, או שהתשובה שנבחרה על ידי הלשכה אינה נכונה. השאלה התבססה על פסק דין שניתן בהרכב מורחב, שקבע בצורה פשוטה כי לא ניתן לרשום מקרקעין על שם הקדש ציבורי. בידי המשיבים לקבוע כיצד הם יוצרים את תמהיל השאלות המרכיבות את המבחן, ובידיהם גם לכלול בו שאלות "קשות מאוד", כל עוד אין אלה מהוות נתח המטה באופן משמעותי את סיכויי המועמדים. לפיכך אין מקום לקבל את הטענה באשר לשאלה זו. אודה עם זאת, כי לטעמי – והדברים אמורים, כנזכר, לא רק במקרה זה - ישנן שאלות שאף אם בסמכות הן, מן הראוי לשקול להימנע מהן, נוכח קשיותן המיוחדת.

 

(6) שאלה 98


קרן "השמחה במעוננו", עמותה רשומה, שהיא מוסד ציבורי לענייני סעד, שאינו מיועד להפקת רווחים, כפי שנקבע לעניין זה על ידי שר האוצר, באישור ועדת הכספים, מכרה ביום 15.10.04 דירת מגורים שבבעלותה, אותה קיבלה בירושה שנתיים לפני כן, בהתאם לצוואה מיום 12.6.01. המוריש היה בעליה של דירת מגורים אחת ואילו הוא היה עוד בחיים, והיה מוכר אותה, היה פטור ממס בשל המכירה. הקרן מגישה דוחות כדין לשלטונות המס, ומבקשת פטור ממס שבח. מה הדין?

 

השאלה עוסקת במיסוי מקרקעין ולפיכך באה בגדרי סעיף קטן (6) לתקנה 18 "סדרי רישום של מקרקעין ושל זכויות במקרקעין ועקרונות המיסוי הקשור בכך". החלופה שנבחרה על ידי הלשכה היא חלופה ב` "הקרן תהיה פטורה ממס שבח אם המוריש קבע בצוואתו שימוש מוגדר למטרות ציבוריות לכל סכום התמורה, ורואה החשבון של הקרן יאשר את השימוש האמור בדו"ח השנתי". תשובת הלשכה מתבססת על סעיף 49ב(6)(5) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג – 1963 החל על הצוואה שבשאלה:

 

"המוריש קבע בצוואתו שימוש מוגדר למטרות הציבוריות של המוסד הציבורי בכל סכום התמורה ורואה החשבון שלו יאשר את השימוש כאמור בדין וחשבון השנתי"

 

מסתבר שהמשיבים פסלו את חלופה ג` "הקרן תהיה פטורה ממס שבח אם היא תעשה שימוש למטרותיה בכל סכום התמורה שהתקבל ורואה החשבון של הקרן יאשר את השימוש האמור בדו"ח השנתי", כיון שזו מתעלמת מדרישת החוק לפיה המוריש עצמו יקבע בצוואתו "שימוש מוגדר". מנגד טענו העותרים כי חלופה ב` חסרה גם היא כיון שנשמט בה התנאי "למטרות הציבוריות של המוסד הציבורי". יתכן ספק מהותי בטענת העותרים, כיוון שפעילות הקרן מוגבלת למטרותיה הציבוריות באורח אינהרנטי, אך עם זאת המחוקק חידד – והדבר לא בא לידי ביטוי ברור בחלופה ב` - בלשון "מטרות ציבוריות של המוסד הציבורי".

 

ח.        העותרים ביקשו מאיתנו לחייב את המשיבים לנמק את החלטתה של המשיבה 2 לדחות את ההשגות שהוגשו לה מיד לאחר מועד המבחן. בית משפט זה התייחס לחובת ההנמקה מספר פעמים (ראה בג"צ קורינאלדי), ולאחרונה בבג"צ 5407/05 אביבה נהרי נ` לשכת עורכי הדין (טרם פורסם), שם נקבע מפי השופטת חיות: "אוסיף ואומר כי לוח המועדים - צפוף הוא. ישנן בחינות בעל פה אליהן זכאים לגשת מי שעברו את הבחינה בכתב. בלוח זמנים זה אין לצפות מגוף קולגיאלי להנמקה יותר מפורטת מאשר הצבעה על התשובה הנכונה, או על תשובה נוספת בגינה מוכנה הועדה לקבוע ניקוד". אין מקום לסטות מהלכה זו. ברם, יש מקום לבקש להציע שהועדה תפרסם פתרון מנומק  - ולא בקצרה - של הבחינה, ולא תסתפק בפרסום טבלה של התשובות הנכונות ללא הנמקה. צעד זה עשוי להביא להפחתה במספר ההשגות המוגשות, והוא נובע לטעמי מתפקידה הציבורי של הלשכה, האמונה מכוח החוק על הכשרת עורכי הדין החדשים (סעיף 2(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961). בניגוד להליך בירורן של ההשגות הנעשה תחת לחץ זמן, הכנת פתרון מלא לבחינה יכולה להיעשות בעת כתיבת הבחינה, עוד בטרם אילוצי הזמנים.

 

ט.        המשיבים טענו כי האיחור הרב בהגשת העתירות מעיד, כי העותרים ויתרו על הניסיון להתקבל ללשכה על סמך בחינה זו, "ולמעשה השלימו עם תוצאות המבחן". כן נטען שקבלת העתירות באיחור ניכר פוגעת באינטרס ההסתמכות הלגיטימי של הלשכה, שסברה כי השלימה את קבלת החברים למועד זה, ואת הצורך להתגונן מפני עתירותיהם. העותרים אכן השתהו במימוש זכותם; הציונים הסופיים של הבחינות פורסמו ביום 5.6.05 ונבחנים אחרים שנכשלו בבחינה הגישו את עתירותיהם כבר באותו יום. ברם, סבורני כי בנסיבות ונוכח הסעד המוצע, אין מדובר בשיהוי שיש לו השלכה משמעותית על המשיבים. יתכן שיש בכך ממש, אך טעם זה כשלעצמו לא היה די בו בעיני לדחיית העתירה.

 

י.        העולה מן האמור הוא, כי לא מצאנו עילה משפטית, על פי המדיניות השיפוטית הנוהגת, להתערבות בשאלות הבחינה, וכך היינו עושים גם בבחינות במקצועות אחרים. ואולם, לא נימנע שוב מאמירה, כי טוב היה, במישור האנושי ובמישור ההגינות, בחינת "דעלך סני – לחברך לא תעביד" (שבת, ל"א א`), אילו שבה הלשכה ובחנה את עצמה, תוך שכל הנוגעים בדבר נדרשים לעניין במשקפי חובת היחס כלפי הזולת – ויתכן כי בחלק מן השאלות היתה מוצאת כי ראוי לשנות, גם אם אין חובה משפטית לכך.  אם רשמה הלשכה – אכן, בתום לב – תשובות לא נכונות בחלקן לשאלה 83, מעורר הדבר קושי בדיעבד בעל אופי מוסרי. כיוצא בזה, הדעת נותנת כי אם ענו רק 5% נכונה על שאלה 93, שייכת השאלה לפרטים שאינם דרך המלך, וכאמור תכלית הבחינה מכוונת ליסודות הידע שיש לצפות מעורך דין.

 

י"א.     בטרם חתימה נציין, כי בחוק בית משפט לענינים מינהליים (תיקון מס` 15), התשס"ה – 2005 תוקנה התוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000, ונקבע כי הסמכות לדון בעתירות נגד לשכת עורכי הדין בהקשר של הסדרת עיסוק מסורה לבית המשפט לענינים מינהליים; נמצא אפוא כי הסמכות לדון בעתירות מהסוג שלפנינו תעבור מעתה לבית המשפט אליו.

 

           לא למותר לחתום באשר כבר נאמר בבג"צ 4904/04 הנזכר (עמ` 479), כי אין הלשכה פטורה "מעיון מתמיד בתפיסה הכללית של השאלות ובשאלות הפרטניות". עתירה זו שבה ומחדדת תובנה זו.

 

י"ב.     התוצאה היא כי אין בידינו להיעתר לעתירות. איננו עושים צו להוצאות.

 

                                                                                ש ו פ ט

 

 

השופטת פרוקצ`יה:

 

           אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט רובינשטיין. מקובלת עלי הגישה הנקוטה מזה זמן רב בבית משפט זה לפיה אין הביקורת השיפוטית על בחינות לשכת עורכי הדין או על בחינות בתחומי מקצוע אחרים משתרעת, דרך כלל, על תוכנן של השאלות הנשאלות, אלא אם כן הוכח כי שיקול הדעת בעריכתן לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המנהלי. העתירות שלפנינו אינן מעלות פגמים מהסוג הנזכר. יחד עם זאת, גם אני שותפה לדעת כי ראוי הוא כי לשכת עורכי הדין תעריך הערכה מחודשת את אופיה של הבחינה בכתב למועמדים להשתלב בלשכה, על רקע תכליתה ומטרותיה, ונוכח היותה בחינה שבה נדרש הנבחן לסמן אפשרות אחת מתוך מספר אפשרויות, בלא הנמקה ובלא הסבר. נראה, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי תחילתה של הבחינה נועדה לבחון ידע בסיסי של הנבחן, הנדרש כתנאי סף להשתלבותו אל שורות עורכי הדין ולקראת נטילת אחריות בטיפול בעניינם של לקוחות, המפקידים את גורלם בידיו. ידע בסיסי זה מחייב ידיעה והבנה במושכלות יסוד של המשפט. באלה ראוי כי הבחינה תתמקד ואלה גם מצויים בתחום הציפייה הסבירה של ציבור הנבחנים. שאלות בעלות אופי איזוטרי בעניינים העולים באורח חריג ויוצא דופן בפרקטיקה המשפטית המקובלת, סוטות מתכליתה של הבחינה וחורגות מן הציפייה הסבירה של הנבחנים. יתר על כן, מתכונת הבחינה כבחירה בין אפשרויות, אשר אינה פותחת פתח להסבר ולהבהרה, מחייב כי תוצגנה שאלות שהתשובות להן הן חד משמעיות וברורות, ואינן פותחות פתח ממשי לאפשרויות שונות, שאם לא כן, תיתכן טעות ומבוכה. שיטה זו תשיג את תכליתן העיקרית של בחינות הלשכה; היא תתחום את מסגרת העיקר והטפל בפני הנבחנים, ותאפשר את התמקדותם בנושאים המרכזיים שהבקיאות בהם חיונית לכל המבקש להשתלב בשירות המקצועי; היא תמנע עירפול ודו-משמעות בבחינה, שבה רק תשובה אחת מתוך מספר תשובות אפשריות היא הנכונה. היא תענה לציפיות הסבירות של הנבחנים ותמנע תחושות קיפוח המשתקפות בריבוי העתירות המובאות בפנינו בנושא זה; בשיטה זו לא יהיה משום הורדת הרמה המקצועית הנדרשת לצורך השתלבות במקצוע, אלא התמקדות בעיקר, לעומת החריג ויוצא הדופן.  

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

הנשיא:

 

אני מסכים לפסק דינו של השופט רובינשטיין ולהערתה של השופטת פרוקצ`יה.

 

                                                                                                ה נ ש י א

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א` רובינשטיין.

 

           ניתן היום, י"ז בתשרי תשס"ו (20.10.05).

 

 

ה נ ש י א                                               ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט

 

 

 

 

 



20/10/2005



חדשות
צרפת  | תביעה בגין הכחשה באינטרנט  
אנגליה  | האתגר שמציבה הרשת למערכת המושבעים באנגליה  
אוהיו  | עורכי דין ושופטים יכולים להיות חברים - בפייסבוק  

מאמרים
ארצות הברית  | תמונה שווה אלפי שקרים  
ארצות הברית  | בלוגרים שמקבלים תשלום לקידום מוצרים מעלים שאלות אתיות  
ישראל  | רישום פטנט, האם בכל מחיר?  

פסיקה
ישראל  | תצ (ת"א) 47937-01-17 אהוד הלוי נ' זר. פור. יו (2000) בע"מ  
ישראל  | ת"צ 19529-06-14 חוטה נ' בוקינג.קום ואח'  
ישראל  | ת"א 7633-09-15 הירש נ' קטן אברהם  

חקיקה
ישראל  | הצעת חוק פרסום הרשומות באינטרנט, התשס``ה 2005  
ישראל  | הצעת חוק פרסום פרוטוקולים באינטרנט (תיקוני חקיקה), התשס``ה 2005  
ישראל  | הצעת חוק פרסום שם נפטר, התשס``ה 2005  

מקורות מקוונים
ישראל  | מכון ון ליר בירושלים  
ישראל  | הועד הציבורי נגד עינויים בישראל  
ישראל  | VM - Values Management  





מדורים

 

קניין רוחני

לשון הרע

מידע כללי

הגנת הפרטיות

מסחר אלקטרוני

זכויות יוצרים

לשון הרע

אילון ושות` עורכי דין

דואר זבל

מניות, ניירות ערך

סימני מסחר

תביעת לשון הרע

אודות דיני רשת

משרדי עורכי דין

מונופולין, הגבלים עסקיים

פטנטים

לשון הרע בפייסבוק

ניהול משברים

קניין רוחני

שמות מתחם

 

 

חוקרים פרטיים

סקס פורנוגרפיה

דואר אלקטרוני

סוגיות בזכויות יוצרים

פלילים

מומחים יועצים

שיתוף קבצים

עבודה

זכויות יוצרים בתמונות

עבירות מחשב

עו"ד אביב אילון

מנהל סחר אלקטרוני

ריגול ומעקב

זכויות יוצרים במוזיקה

עבירות אינטרנט

יעוץ משפטי

הימורים

ספקי שירותים

זכויות יוצרים בתוכנה

הונאה

 

סמכות שיפוט

טרור קיברניטי

זכויות יוצרים בוידאו, סרטים וטלויזיה

פלילים

 

בורורות גישור

מנועי חיפוש באינטרנט

זכויות יוצרים בפרסום

 

 

פדופיליה

ילדים

רישום זכויות יוצרים

 

 

אתיקה

נשים

שמירת זכויות יוצרים

אינדקס ויזואלי


בחירות אלקטרוניות

גברים

 

קטעי וידאו


מילון מונחון

משפחה

 

חדשות עיתונות


אנונימיות

פורומים

 

משרדי עורכי דין


נוטריון

חברת המידע

 

משפטים


חוזים הסכמים

ננו טכנולוגיה

 

 


מכשירים חכמים

גירושין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          שותפי תוכן 

 

 

פטנטיםתאונת אופנוע | תאונות דרכים | תוכנית עסקית

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אביב אילון 1999-2018