ישראל | לשון הרע | דיני רשת בערפל הקרב | מאמרים

לאחרונה פורסמו נתונים סטטיסטיים המצביעים על גידול משמעותי של כ-25% בתי אב בישראל בהם ניתן למצוא חיבור מהיר לאינטרנט. נתונים אלה מלמדים כי, נכון לתחילת שנת 2006, כ-1.2 מיליון בתי אב וכ-65% ממשקי הבית בישראל כבר מחוברים לאינטרנט מהיר. מספרים אלה מלמדים כי התמריצים לשימוש באינטרנט, בין אם מדובר על משתמש ובין אם על ספק שרותים, גדלים מיום ליום. ברור גם כי הישראלים הפכו את השימוש באינטרנט לחלק בלתי נפרד מחייהם, כמעט כמו השימוש בטלפון הסלולרי. לעובדה זו השפעה מהותית על כמות, איכות ונגישות המידע הישראלי הנמצא באינטרנט, אך לא רק. השפעה נוספת ניתן למצוא באבולוציית המשפט הקיים והולדתו של תחום משפטי חדש הידוע גם בכינוי דיני רשת.

בתחילת הדרך, ראו בעולם הקיברנטי את המערב הפרוע של פעם, בו הכל אפשרי ומותר והתגובות לא איחרו לבוא. משני צידי המתרס, עמדו אלה שהטיפו נגד השימוש באינטרנט כיציר כפיו של השטן אל מול אלה שסברו כי האינטרנט פתח בפני האנושות עידן חדש, עידן המידע. כיום, אין ספק כי העולם הקיברנטי ימשיך להתקיים והדרך להסדרת ההתנהלות בו, נמצאת במערכות נורמטיביות המעוגנות, חלקן בדין הקיים, חלקן בדין שנוצר ומותאם לטכנולוגיה ולשימוש בה וחלקן בהסדרה עצמית. כמעט בכל יום ניתן למצוא דוגמה נוספת להתפתחות הנורמטיבית באינטרנט, עיקרה מחו"ל אך בשנים האחרונות גם מישראל.
לא מעט סוגיות משפטיות עלו על המדוכה ונבחנו בעיני בתי המשפט, המחוקק וגופים שונים המעורבים בצורה זו או אחרת בפעילות באינטרנט, כאשר מידי פעם, התברר כי מדובר בסוגיה שלא הייתה קיימת בעבר.

למרות שכל הסוגיות חשובות, כל אחת לגופה, ניתן לראות כי במספר מצומצם של תחומים, כגון: זכויות יוצרים, הגנת הפרטיות ולשון הרע, זכו אלה להתפתחות מואצת יותר, לאור מספר המקרים שהגיעו למפתנו של בית המשפט.
תחום לשון הרע והוצאת הדיבה באינטרנט, הינו אחד מן התחומים הבולטים במיוחד מתוך הליכי התביעה שננקטו בעשור האחרון. לא אחת השפיעו פסקי דין אלה גם על תחומים אחרים, כגון: פרטיות, אנונימיות, סמכות שיפוט, אחריות ספקי שירותים באינטרנט ועוד. בסקירה קצרה של חלק מפסקי דין אלה ניתן להציג בקליפת אגוז את התפתחות דיני הרשת עד ליום זה וזאת מבלי להתייחס להצעות החוק אשר ממתינות לאישור הכנסת, נכון למועד כתיבת מאמר זה. אמנםפסקי דין שאינם מבית המשפט העליון אין בהם כדי לחייב ערכאות אחרות, אך אין כל ספק כי יש בהם כדי לתרום באופן משמעותי לחיזוק נורמות ההתנהגות באינטרנט.

לשון הרע

על לשון הרע באינטרנט חלים הכללים הנורמטיביים הקיימים בעולם הפיזי כפי שאלה מפורטים בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 ובפסיקה. לכן, בעת שבית המשפט מגיע למסקנה כי התבצעה עוולת לשון הרע, גם אם זו מצאה את ביטויה באמצעות האינטרנט, בית המשפט לא יהסס להטיל על הנתבעים, לפצות את התובעים ולפעמים בסכומים גבוהים ביותר. לדוגמה, בת.א. 12752/01 ד"ר אופיר מרקו נ' הולינגר רונית, בית משפט השלום בחיפה קיבל תביעתו של וטרינר, כי פרסום הנתבעת באינטרנט החולק על רגישותו של הוטרינר למצוקת בעלי חיים, מהווה הוצאת לשון הרע. בית המשפט מצא כי הנתבעת חצתה את הגבול שבין חופש הביטוי לבין לשון הרע אך פסק פיצוי מופחת בסך 30,000 ₪ לאור התנצלות הנתבעת.
במקרה אחר, השופטת רות רונן עוד בתקופת היותה שופטת בית משפט השלום בתל אביב מצאה בת.א. 33613/03 יואב יצחק נ' משה הלוי, כי פובליציסט ידוע באינטרנט, הידוע בכינוי הלמו, יפצה עיתונאי ידוע מן העולם הפיזי, יואב יצחק, בגין עוולת לשון הרע כאשר הראשון נטל את תמונתה של שופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש, עליה נכתב באתרו של התובע "הזנה חוזרת", ערך אותה באופן שיהא כתוב "הזונה חוזרת" ויחס את התמונה הערוכה והכיתוב, לתובע. גם במקרה זה בית המשפט פסק פיצוי מופחת לאור התנהלותו של התובע והעובדה שהנתבע התנצל והסיר את הפרסום המעוול לאחר דרישת התובע. בת.א. 9623/03 יעקב שרביט נ' נטוויז'ן בע"מ פסק בית המשפט השלום בירושלים במסגרת פשרה, פיצויים בסך של 10,000 ₪, לכל אחד משני מתנחלים אשר תמונתם פורסמה בסמוך לכתבה העוסקת בפעילות עבריינית של מתנחלים,

כאשר לא היה כל קשר בין התובעים לתוכן הכתבה. בית המשפט השלום בפתח תקווה בת.א. 6161/01 נעמי רייכמן נ' רמי יצהר ואח', חייב את הנתבע, עורך של אתר אינטרנט, לפצות את התובעת בסך של- 40,000 ₪, בגין פרסום לשון הרע כנגד התובעת באתרו של הנתבע, ולקינוח בת.א. 208539/02 אחרק אורלי ואח' נגד עומרי עמוס, מנהל אתר אינטרנט שפרסם כתבות פוגעות ולא הסיר פרסומים פוגעים אשר נכתבו בידי צדדים שלישיים, חויב בתשלום בסך 70,000 ₪ על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב.
גם במקרים בהם התבצע פרסום לשון הרע באמצעות טכנולוגיות או שרותים שונים העושים שימוש בתשתית הטכנולוגית של האינטרנט, הנתבע זכאי לנקוט בהליכי תביעה ולפעמים אף לקבלת פיצוי גבוה. לדוגמה, הוצאת לשון הרע באמצעות הדואר האלקטרוני. בת.א. 27839/00 רוזנטל יעקב ואח' נ' טיקוצקי ישראל נמצאו מפרסמי מכתב באמצעות דואר האלקטרוני כאחראים לפרסום לשון הרע. בית משפט השלום בתל אביב, פסק כי על המפרסמים לפצות את הנפגעים בפיצוי כולל של 120,000 ₪.

להליכים המשפטיים במסגרת תביעות לשון הרע באינטרנט, השפעה עקיפה על סוגיות שונות בתחום דיני רשת. במאמר זה, נתמקד בקצרה בהשפעות הליכים אלה על שלוש סוגיות מרכזיות: סמכות שיפוט, אנונימיות ואחריות ספק שירותים באינטרנט.

אנונימיות

בבש"א 127120/02 (ת"א 162928/02) נירית ירון ואח' נ' וואלה תקשורת ואח' התובעים, יוצרי הפרסומת תפוזינה, ביקשו כי שמה של כתבת אנונימית, אשר פרסמה באתר וואלה פרסום הנטען כמשמיץ את התובעים, ייחשף. חרף בקשת וואלה להטיל עליה את האחריות לפרסום, בית המשפט בתל-אביב קבע כי תביעת לשון הרע נושאת בחובה אחריות אישית ועל וואלה לחשוף את שמה של כותבת הכתבה. במקרה אחר, בבית המשפט המחוזי בירושלים הפ' 3260/04 ישראל אקרמן נ' היידפארק, מרכז הפורמים הישראלי ואח', הוגשה בקשה לחשוף את שמו של גולש אינטרנט אשר נטען כנגדו כי השמיץ את התובע בקבוצת דיון באינטרנט. ספק שרות הפורומים הפנה את תשומת ליבו של בית המשפט להליך פלוני אלמוני (John Doe Legal Process) המקובל בארה"ב במקרים כגון אלה והציע ליישמו בישראל.
זו הייתה הפעם הראשונה, למיטב ידיעת מחבר מאמר זה, בה הסכים בית המשפט לנקוט בהליך, מסוג הליך פלוני אלמוני, לפיו ספק השירותים יפנה לגולש, בלא לגלות את פרטיו, על מנת לקבל את תגובתו. כך, בהתאם להחלטתו של השופט בועז אוקון, לגולש האלמוני ניתנה אפשרות ליתן את תגובתו לבקשה לחשוף את פרטיו וזאת לפני מתן החלטה בבקשה לחשוף את זהותו. התוצאה, עו"ד מטעם המפרסם האלמוני התייצב בבית המשפט ולמיטב ידיעת מחבר מאמר זה, התביעה נמחקה בהסכמה וזאת מבלי שנחשפו פרטי המפרסם.
עוד בירושלים, בית משפט השלום בבש"א 499/05 פלונית נ' בזק ואח', המבקשות פתחו בהליכים לשם קבלת צו המורה לספקיות האינטרנט, לחשוף את זהותם מפרסמים אנונימיים אשר נטען לגביהם כי הפיצו לשון הרע בתגובות שפרסמו בעקבות כתבה באתר אינטרנט. בית המשפט הגיע למסקנה כי במקרה זה יש לתת משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, ורק במקרים חריגים תגבר הזכות לשם טוב מטעמים של הגנת הציבור או שלום הציבור והשתמש כדוגמה למקרים חריגים - מקרים בהם מעשי המפרסם עולים כדי מעשה פלילי.

במקרה זה, בית המשפט מצא כי כנראה שהפרסומים מהווים לשון הרע, וקיים חשש ממשי לקיום עוולת לשון הרע. כמו כן, בית המשפט מצא כי המפרסמים האנונימיים ניצלו באופן ציני וזדוני את במת האנונימיות וניצלו לרעה באופן חמור ובוטה את חופש הביטוי בכדי לפגוע ומשכך אין להתיר למפרסמים אלה ליהנות מן הזכות לפרטיות ולחופש הביטוי ולכן ניתן צו המורה לספקיות השירותים לחשוף את פרטי המפרסמים.

סמכות שיפוט

כאשר תובע רוצה לנקוט בהליכי תביעה בגין עילה מסוימת, עליו לפתוח בהליכים בבית משפט המוסמך לכך, הן מבחינה מהותית והן מבחינת מקום השיפוט. מקור סמכותו של בית משפט לשבת ולדון בתובענה, נמצאת בחוק ועל התובע לוודא כי אכן פתח בהליכים בבית המשפט הנכון שכן תובענתו עלולה להימחק מהיעדר סמכות מקומית או עניינית. הואיל והמרחב הקיברנטי חסר גבולות ממשים, במספר לא מבוטל של מקרים, העלו הנתבעים את טענת היעדר סמכות השיפוט המקומית. אחד מן התיקים הראשונים בגין לשון הרע אשר נמחקו לאור היעדר סמכות שיפוט מקומית, היה בבית משפט השלום בירושלים בק"פ 117/00 סטיב רמבם נ' מרדכי מארק לוי. במקרה זה פרסום לשון הרע היה באמצעות האינטרנט, אך בחו"ל, למרות שניתן היה לצפות בפרסום גם בישראל. בהחלטתו הראשונה, מחק בית המשפט על הסף קובלנה פלילית אשר הוגשה כנגד הנאשמים בגין הוצאת לשון הרע. מן הטעם שהנאשמים אינם אזרחים או תושבים של ישראל ולכן אין תחולה לדיני העונשין בישראל על פרסום לשון הרע .
הקובל ערער ובסופו של דבר נמחק הערעור בהסכמה והתיק הוחזר לבית משפט השלום. לאור הרחבת הטיעונים והראיות בסיבוב השני, השופט שמעון פיינברג חזר על החלטתו הראשונה, אך הפעם הכיר בסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי לגבי אחד מן הנאשמים, לאחר שהוכח כי הוא אזרח ישראלי המתגורר בארה"ב. בתביעה בגין הוצאת לשון הרע שפורסמה בישראל, בבש"א 000884/02 בת.א. 566/02 גיל לנדאו נ' בני חסון, בית משפט השלום בקריית גת החליט כי יש לו את הסמכות לדון במקרה של פרסום לשון הרע באינטרנט מכוח תקנה 3(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי לאור סמכותו של בית המשפט לדון במקרה בו מקום המעשה או המחדל, הוצאת לשון הרע בגללה ננקטו הליכי התביעה, נמצא בתחום סמכותו הטריטוריאלית. יש לציין כי גישה זו אומצה בפסקי דין אחרים בגין ביצוע עוולות אחרות באינטרנט.

יחד עם זאת,בתביעה בגין הוצאת לשון הרע באינטרנט ובדוא"ל, אשר נפתחה בבית משפט השלום בחיפה תוך הסתמכות על אותה תקנה 3(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי המקנה סמכות מקומית לפי מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, בבשא 012639/05 גיא דביר נ' קיי.אס.פי בע"מ, בית המשפט סבר אחרת. לטענת התובעת המעשה שבשלו תובעים נעשה, בין היתר, בחיפה, כיוון שפרסום המבוצע באינטרנט ניתן לצפייה מכל מקום בארץ. הנתבע, שמקום מגוריו בתל-אביב, הגיש בקשה למחיקת התובענה על הסף, בין היתר, מהנימוק של העדר סמכות מקומית.

השופטת למלשטריך-לטר השתכנעה מטענת המבקש כי תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי גוברת על האפשרויות השונות במסגרת תקנה 3(א). במילים אחרות, כאשר התובע בעל מספר סניפים אשר אחד מסניפיו במקום מושבו של הנתבע, חובה עליו להפעיל את זכויותיו הדיוניות במקום מושבו של הנתבע על מנת למזער את הפגיעה בנתבע. בית המשפט השתכנע מנימוק זה והעביר את התביעה לבית משפט השלום בתל-אביב.

אחריות ספקי שירותים באינטרנט

פרסום פוגעני על ידי גולש באינטרנט מתבצע בדרך כלל באמצעות צד שלישי, זה אשר מפעיל את הטכנולוגיה או השירות באמצעותם הפרסום מגיע לקוראיו. צד שלישי זה ידוע כספק שירותים באינטרנט והוא בדרך כלל גם נמצא בתווך בין הפוגע לנפגע. השתתפותו של ספק השירותים בפעילות המעוולת, העקיפה אמנם, עלולה להטיל על כתפיו אחריות לעוולת לשון הרע.לדוגמה, מתן האפשרות לפלוני לפרסם הודעה מכפישה בפורום המופעל על-ידי ספק השירותים, יש בה כדי להקים עילת תביעה גם נגד הספק.
בעיקרון, חוק איסור לשון הרע בהתייחסו לצד שלישי שאינו המפרסם, מתקשר למעמדו של הצד השלישי לדבר הפרסום כעורך אמצעי התקשורת באמצעותו התפרסם הפרסום הפוגעני. החוק מכיר בשלושה סוגי אמצעי תקשורת: טלוויזיה, רדיו ועיתונות ועל כן, בגישה הליטראלית, החוק אינו חל על ספק שירותים הפועל כעורך באינטרנט.

למרות זאת, בקפ 000145/00 שאול ויסמן נ' חגי גולן ואח', ניתן לראות כי בית המשפט נקט בגישה התכליתית. השופטת דורית רייך שפירא מבית משפט השלום בתל-אביב, החליטה להרחיב את הגדרת "אמצעי תקשורת" גם על האינטרנט וזאת מטעמי תכלית מטרת החוק. למרות החלטה זו, בהחלטות אחרות, פרשנות הגדרת "אמצעי תקשורת" דווקא פורשה באופן מצומצם וליטראלי.המקרה הראשון בו התייחסה דמות שיפוטית בכירה לסוגייה זו, היה בתב"מ 16/2001 ש"ס נ' פינס, כאשר שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, בהיותו יושב ראש של ועדת הבחירות לכנסת, מצא כי האינטרנט אינו טלוויזיה, רדיו או עיתונות ועל המחוקק מוטלת המלאכה למצוא את הדרך הראויה להכניס את האינטרנט כחלק מהגדרת אמצעי תקשורת. במאמר מוסגר יצוין כי ממש לאחרונה ניתנה החלטה דומה בתב"כ 3/17 אמיר לירן נגד רוטר נט על-ידי השופטת דורית ביניש במסגרת היותה יושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת.

ככל שנוגע להחלטות בתי המשפט, שגם מקורן בעילת לשון הרע להזכירכם, ניתן למצוא שני פסקי דין מרכזיים העוסקים בסוגיה זו. פסק הדין הראשון ניתן על-ידי השופט רמי אמיר, מבית משפט השלום בכפר-סבא, אשר קבע בת.א. 7830/00 בורכוב ארנון נ' פורן אלישי, כי פרסום בפורום באינטרנט אינו מהווה פרסום באמצעי תקשורת כמשמעו בחוק איסור לשון הרע ומשכך אין להטיל אחריות על עורך הפורום ו/או על האחראי על הפורום מכוח היותו "עורך" לכאורה. השופט אמיר התייחס למסקנות השופטת רייך שפירא בפרשת ויסמן, וקבע כי למרות שניתן לקבל את העובדה כי במקרה ספציפי זה הייתה מקביליות מסוימת בין העיתון המקוון למודפס, עדיין אין אתר אינטרנט יכול להיכנס להגדרה של אמצעי תקשורת.
השופט אמיר התקדם צעד נוסף ופיתח מבחן משולש ומצטבר באשר לאפשרות להטלת אחריות על ספק האינטרנט מכוח דיני הנזיקין הכלליים. מבחן זה קבע כי בכדי להטיל אחריות על הספק, על התובעים להוכיח כי הייתה: ידיעה בפועל - רק אם הנפגע פונה ומתריע ודורש, קמה החובה למחוק ובמידה והנפגע איננו פונה – הספק פטור מאחריות; ודאות הפגיעה -הספק יהיה אחראי רק אם הפרסום פוגע ואסור באופן חד משמעי וניכר על פניו, כאשר יש לזכור כי הספק איננו המפרסם או מקור הידיעה ולכן אין לספק זיקה ישירה ויכולת בדיקה מקיפה של אמיתות הידיעה או של היותה מוגנת בחוק; יכולת המניעה - הספק יהיה אחראי רק עד כמה שיוכל, במאמץ סביר, למנוע את הפגיעה בנפגע.

פסק הדין נוסף וחשוב מאוד בסוגיה זו ניתן בת.א. 37692/03 איציק סודרי ואח' נגד ארנון שטלריד על-ידי השופטת רות רונן ממש לפני שמונתה כשופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. במקרה זה דובר בתביעה כנגד מנהל אתר היידפארק שבו פורסמו פרסומים פוגעניים נגד בני משפחתו של הרב עובדיה יוסף. התובעים ביקשו לייחס את האחריות לפרסומים למנהל האתר. בית המשפט קבע כי הספק, מפעיל הפורום במקרה זה, אינו אחראי לפרסום שמקורו במשתמש וכן כי הקמת אתר ותחזוקתו אינה הופכת את הספק למפרסם הפרסומים. בית המשפט הוסיף וקבע כי חיוב בעל האתר בסינון התכנים יפגע בחופש הביטוי.

מסקירה קצרה זו, אשר התמקדה באופן חלקי ורק בהליכים משפטיים הנוגעים להוצאת לשון הרע ניכרת השפעתם על התפתחות דיני הרשת בישראל. ברור כי הריבוי בכמות המשתמשים באינטרנט הישראלי מגבירה את הצורך במערכת נורמטיבית מסודרת ודוקטרינות משפטיות ברורות. כללים אלה מתגבשים אט אט, אולי אפילו לאט מידי, וכולנו תקווה כי בקרוב תכנס לתוקפה חקיקה ייעודית אשר תפוגג במקצת את הערפל ואי הבהירות המלווה תחום חדש זה.