המחברת טוענת כי המונח "גניבת זהות" הוא מונח מוטעה, משום שגם אם אדם יגנוב את מספר חשבון הבנק, מספר כרטיס האשראי וכל סיסמאות האינטרנט של אדם אחר- קרוביו וידידיו של הקורבן יוכלו להבחין בהבדל בינו ובין הגנב וזהותם תישאר שונה.יחד עם זאת, בעידן האינטרנט קיימים אנשים רבים שאנו באים איתם במגע ואינם מכירים אותנו מקרוב: הבנק שלנו, חברת האשראי וחנויות מקוונות. גורמים אלו יכולים בנקל שלא להבחין במקרה גניבת זהות. המחברת מעלה תהייה, האם כל נותני השירותים הללו לא היו צריכים לברר קודם מי אנחנו לפני שהם מבצעים שימוש בכספנו או מעבירים לנו טובין.תופעת גניבת הזהות נקלטה בתודעה הציבורית עם עליית האינטרנט בשנות ה-90 המאוחרות. אנשים החלו להשתמש בכרטיסי אשראי באתרי קניות דוגמת אמאזון וE-Bay ללא צורך בזיהוי חתימה. האינטראקציות הללו, שמתבצעות ללא נוכחות פיסית של הקונה, אילצו סוחרים להתמודד עם הפסדים שנגרמו על-ידי נוכלים. בשל הדיווחים הגוברים על הונאות, ב-1998 העביר הקונגרס חוק המגדיר גניבת זהות כעבירה פדרלית. מעט לאחר מכן החל משרד הסחר האמריקני לעקוב אחר פשעי גניבת זהות. כמו כן חברות האשראי והבנקים הפרטיים החלו לנקוט אמצעי זהירות ולהדריך את האזרחים בנושא. בזכות הטיפול, ישנה ירידה משמעותית בפשעי גניבת הזהות בארה"ב. הכותבת טוענת כי חברות המעניקות שירותי מעקב והגנה מפני גניבת זהות ומוכרות אמצעי אבטחה, מנהלות "קמפיין הפחדה" כשהן משתמשות במונח גניבת זהות, שנתפס כאיום על עצמיותו ואישיותו של האדם ולא רק על רכושו. למעשה, גורסת הכותבת, תופעת גניבת הזהות בארה"ב אינה שכיחה ומסוכנת כפי שמנסים לצייר אותה.