Share


 

תאריך: 25.12.2008

א 59647/06

בבית משפט השלום בתל אביב-יפו

בפני כב` השופט חגי ברנר

ד"ר פרי ארנון נ` ל.ה.ב. (1992) לימודי הכשרה בניהול בע"מ

 

העובדות

 

1. התובע הוא מרצה לניהול שיווק ונדל"ן. הנתבעת היא חברה להכשרת מנהלים בלימודי תעודה שלא לתואר אקדמי. בשנת 1994 התובע פיתח עבור הנתבעת קורס לימודים. מאז נפתח הקורס ועד לשנת 2006, שימש התובע כמרכז האקדמי שלה קורס. במקביל, בין השנים 1997-2002 שימש התובע גם כמנכ"ל הנתבעת.

 

2. לטענת התובע, בשנת 2001 או בסמוך לכך, כתב התובע את תיאור הקורס (להלן: "היצירה"). היצירה פורסמה הן באתר האינטרנט של הקורס והן בידיעונים שהפיקה התובעת. באוגוסט 2006, על רקע מחלוקת בין התובע לבין הנתבעת, סיים התובע את תפקידו כמרכז האקדמי של הקורס. חרף זאת, ובלא לקבל את הסכמת התובע, הותירה הנתבעת את היצירה באתר האינטרנט של הקורס, תוך החלפת שמו של המרכז האקדמי בשמה של המרכזת האקדמית החדשה. בנוסף, הותירה הנתבעת את שמו של התובע בראש רשימת המרצים של הקורס עד לחודש ספטמבר 2006. כמו כן, הנתבעת עשתה שימוש בחלקים מן היצירה במסגרת הידיעון לשנים 2006-2007.

 

3. בגין מעשים אלו של הנתבעת, התובע טוען כי הינו זכאי לפיצוי מצטבר בגין 2 הפרות של זכות היוצרים החומרית ביצירה, בגין הפרת זכותו המוסרית ביצירה, בגין רשלנות, בגין תיאור כוזב, בגין גניבת עין, בגין גזל מוניטין, בגין התעשרות הנתבעת מן השימוש ביצירה ובשמו של התובע, בגין הטעייה אסורה על פי חוק הגנת הצרכן, בגין פגיעה בפרטיותו, בגין הפרת חובה חקוקה, בגין התעשרות שלא כדין מחמת הפרסומים המפרים ובגין עוגמת נפש, ובסך הכל 320,000 ₪.

 

4. הנתבעת, מצידה, טוענת כי היצירה כלל אינה יצירה בת הגנה לפי חוק זכות יוצרים, ואפילו אם מדובר ביצירה הרי שהיא נכתבה במשותף עם המנהל האקדמי של הנתבעת בין השנים 1994-1998. כמו כן טוענת הנתבעת כי היצירה נכתבה בעת שהתובע היה עובד שלה ולכן זכות היוצרים ביצירה מוקנית לה ולא לתובע.

 

בית המשפט קבע

 

1. לעניין השאלה מיהו מחברת היצירה, בית המשפט קובע כי לא נשללה טענתו הבסיסית של התובע לפיה הוא מחבר היצירה. לכן, בית המשפט קובע כ התובע אכן כתב את היצירה.

 

2. לעניין הטענה שמדובר ביצירה משותפת, בית המשפט קובע כי הטענה הופרכה בעת שמיעת הראיות. לכן, בית המשפט קובע כי היצירה נכתבה בידי התובע לבדו.

 

3. לעניין הטענה שלא מדובר ביצירה בת הגנה לפי חוק זכות יוצרים, בית המשפט קובע כי חלקים מן היצירה (הפסקאות שכותרתן "על הקורס" ו"מטרת הקורס"), הן פיסקאות שיש בהן יצירתיות מסוימת ולכן הן מוגדרות כיצירות בנות הגנה. לעניין יתר הפסקאות, אין הן מוגדרות כיצירות בנות הגנה, אלא מדובר בפירוט סתמי של הנושאים שיילמדו בקורס, שאינו אלא אוסף גולמי של עובדות או נתונים.

 

4. לעניין השאלה מיהו הבעלים של זכות היוצרים החומרית ביצירה, בית המשפט קובע כי התובע חיבר את היצירה בכובעו כמרכז האקדמי של הקורס ולא בכובעו כמנכ"ל. בית המשפט קובע כי גם תחת כובע זה, בין התובע לבין הנתבעת שררו יחסי עובד-מעביד, אפילו אם שכרו בגין התפקיד שולם לו כנגד חשבונית, וזאת על פי המבחנים לבחינת קיומם של יחסי-עובד מעביד.

 

5. לכן, בית המשפט קובע כי הנתבעת ולא התובע היא הבעלים הראשונה של זכות היוצרים החומרית ביצירה. לכן, יש לדחות את תביעתו של התובע בעילה של פגיעה בזכות היוצרים החומרית ביצירה. זאת ועוד, בית המשפט מציין כי אפילו היה מגיע למסקנה שהתובע הוא הבעלים של היצירה, הרי שהוא נתן לנתבעת, בדרך של התנהגות, הרשאה בלתי מוגבלת בזמן ובלתי הדירה לפרסם את היצירה באתר האינטרנט שלה וכן בידיעון, משום שטיבה של היצירה הוא מסוג כזה שאין לה קיום אלא בגדרו של הקורס הנלמד אצל הנתבעת.

 

6. לעניין שאלת הפרת זכותו המוסרית של התובע ביצירה, בית המשפט מציין כי זכותו של המחבר כי היצירה תיקרא על שמו היא תלוית נסיבות ואינה זכות מוחלטת. במקרה דנן, אין לדרוש מן המפרסם לציין את שמו של המחבר, שכן פרסום שמו של המחבר יהיה מעשה תמוה על גבול האבסורד. מדובר בשתי פסקאות פונקציונליות, בעלות תוכן שיווקי גרידא, שנועדו להסביר את הצורך והטעם בהשתתפות בקורס. אין ליצירה קיום משל עצמה, זולת באתר האינטרנט של הקורס ובידיעון של הנתבעת. איש אינו מצפה כי יצירה מעין זו תישא את שמו של מחברה. יהיה זה אך אבסורד אם לצידן של שתי הפסקאות ייאמר כי הן חוברו בידי התובע.

 

7. בית המשפט מציין כי גם אם היה מגיע למסקנה כי זכותו של התובע שהיצירה תיקרא על שמו הופרה, הרי שמדובר בזוטי בדברים, או במעשה של מה בכך, שאינם מצדיקים הגשת תביעה משפטית.

 

8. כמו כן, בית המשפט דוחה את כל יתר טענות התובע לעניין השארת שמו בראש רשימת המרצים למשך חודש. התובע לא טרח לפנות אל הנתבעת בדרישה להסיר את שמו מאתר האינטרנט של הקורס, מדובר בפרסום שנמשך זמן קצר ביותר אשר נבע מטעות בתום לב של הנתבעת, לא הוכח כי הנתבעת התעשרה שלא כדין מפרסום שמו של התובע, לא מדובר על גזל של מוניטין. כמו כן, דוחה בית המשפט את הטענה כי מדובר בגניבת עין ובתיאור כוזב וכן את הטענה כי מדובר בפגיעה בצרכנים.

 

9. בית המשפט קובע כי הותרת שמו של התובע ברשימת המרצים היה אמנם מעשה רשלני מצידה של הנתבעת, אך מדובר ברשלנות של מה בכך, שאדם סביר ובר דעת, בעל מזג רגיל, לא היה תובע פיצוי כספי בגינה, אלא היה דורש להסיר את שמו מן הפרסום.

 

10. לכן, בית המשפט דוחה את התביעה וקובע כי התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

 

 

 


 

 

   

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 059647/06

 

בפני:

כבוד השופט חגי ברנר

תאריך:

25/12/2008

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

ד"ר פרי ארנון

התובע;

 

 

נ ג ד

 

 

 

ל.ה.ב. (1992) לימודי הכשרה בניהול בע"מ

 

הנתבעת;

 

 

פסקֿֿדין

 

מבוא

 

1.         בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 320,000 ₪, שעילתה הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות, התעשרות שלא כדין, גניבת עין, תיאור כוזב, הפרת חובה חקוקה, גזל מוניטין ורשלנות, שהתובע מייחס לנתבעת.

 

2.         התובע, ד"ר ארנון פרי, הוא מרצה לניהול, שיווק ונדל"ן.

 

הנתבעת היא חברה להכשרת מנהלים בלימודי תעודה שלא לתואר אקדמי.

 

3.         בשנת 1994 פיתח התובע עבור הנתבעת קורס לימודים שעניינו ניהול עסקי בנדל"ן (להלן: "הקורס"). מאז נפתח הקורס ועד לחודש אוגוסט 2006, שימש התובע כמרכז האקדמי של הקורס. עבור תפקידו זה שולם לו שכר כנגד חשבונית מס. במקביל, בין השנים 1997- 2002 שימש התובע גם כמנכ"ל של הנתבעת, עבודה שבגינה שולמה לו משכורת וניתן לו תלוש משכורת.

 

4.         על פי כתב התביעה, בשנת 2001 או בסמוך לכך, כתב התובע את תיאור הקורס (להלן: "היצירה"), במילים אלה:

 

            "על הקורס

            העוסקים כיום בתחום הנדל"ן זקוקים לידע, הבנה, יכולת לשלב תחומים רבים ומגוונים. הגישה הבין תחומית דורשת לשלב נושאים כמו: מימון, הערכת נכסים, השקעות, פיזור סיכונים, ניהול סוגי נכסים שונים עם מאפייניהם המיוחדים, וכן נושאים משפטיים כגון דיני מיסים, סוגיות בדיני קניין וחוזים, והשלכותיהם על תחום הנדל"ן, יזום וניהול פרוייקטים, ועוד. רמת התחכום הנדרשת עולה ככל שעולים בדרג הניהולי בארגון,וככל שהיקף הפרוייקטים גדול יותר. הדינמיות של עולם העסקים בכלל, ושל תחום הנדל"ן בפרט, דורשים התעדכנות מתמדת בסוגיות החדשות שמתעוררות ובפתרונות ייחודיים וחדשניים. לאור המיתון המתמשך בשוק הנדל"ן יכללו בתוכנית נושאים שמטרתם להתמודד עם הסוגיות שמתלוות לתקופת שפל בנדל"ן. בתחום המשפטי, בנוסף לנושאים הרגילים תטופל השאלה כיצד ניתן לצאת מהעיסקה ולגבות עמלת ביטול בגין תופעות בלתי צפויות, כמו כן ידונו עקרונות מיסוי שמטרתן [כך במקור- ח.ב.] להקטין את חבות המס בתקופת מיתון.

 

            מטרת הקורס

            לאפשר למי שיש להם כבר הנסיון והידע המקצועי והתפעולי בתחום הנדל"ן להחשף לסוגיות שמהוות כיום את חזית הידע בתחום הנדל"ן. הלימודים ייערכו באוירה אקדמית ויכללו אינטראקציה מפרה עם עמיתים שיוכלו להעשיר את הדיונים ולתרום מנסיונם.

 

            הקורס מיועד

למנהלי מחלקת נכסים בחברות, בבנקים וברשויות מקומיות, למנהלי חברות בניה, למנהלים וליזמים של פרוייקטים מסחריים ובניה לדיור; לפקידים בכירים במשרד השיכון, במנהל מקרקעי ישראל ובמשרדי הממשלה העוסקים בתחום הנדל"ן, ומנהלי חברות הנדל"ן.

 

            תוכנית הלימודים

            תכנון ובניה: מוסדות תכנון והיררכיה של וועדות. תהליך אישור תוכנית בנין עיר. קריאת תוכניות בנין עיר. תוכנית חלוקה חדשה, יסודות בהיטלי השבחה. יסודות בחישוב פיצויים לירידת ערך.

 

            דיני חוזים: כריתת חוזה- הצעה וקיבול, זכרון דברים, תום לב, פגמים, צורת החוזה- דרישת כתב ובע"פ, תוכן והשלמת פרטים, תנאים ותבניות, חוזה פסול, חוזים אחידים- תנאים מקפחים. סעדים- אכיפה, ביטול, פיצויים, סיכול.

 

            דיני קניין ומקרקעין: חוק המקרקעין- זכויות במקרקעין, עסקאות במקרקעין, דרישת כתב, עסקאות נוגדות, שיתוף במקרקעין, בתים משותפים, רישום ושעבודים- רישום ותקנת השוק, שיעבודים ופירוקים- חברות קבלניות. הערות אזהרה וחוק המכר (דירות). מינהל מקרקעי ישראל. עסקאות קומבינציה, חוק התיווך במקרקעין התשנ"ו- 1996.

 

            דיני מיסים: עסקאות נדל"ן נחשבות בדרך כלל כעסקאות מורכבות ורוויות מיסים. בקורס ננתח את היבטי המס השונים בעסקות נדל"ן בישראל ובחו"ל, תוך בחינת כדאיות העסקות השונות תחת אילוץ המס. כמו כן נסקור ונבחן את הרפורמה בתחום מיסוי המקרקעין והרפורמה במיסוי הבינלאומי אשר נערכו לאחרונה בדיני המס הישראלי. במהלך הקורס יוצגו תכנוני מס חדשניים ושיקולים חדשים לאור הרפורמות המוזכרות.

 

            חוק מס ערך מוסף- היבטים במיסי נדל"ן, עקרונות במיסוי תאגידים ומיסוי איגודי מקרקעין, שינוי מבנה במקרקעין- עקרונות בחוק המיזוגים והפיצולים והעברת נכסים. סוגיות שונות, עסקאות חליפין (קומבינציה, מימון), פינוי בינוי, תכנון במס בתקופת אי ודאות.

 

            מימון: משכנתאות , סוגים, בטחונות, מחירים ומגבלות, ליווי פיננסי- יתרונות וחסרונות.

 

            מיסוי בינלאומי: היבטי מס בהשקעות נדל"ן בחו"ל על ידי תושב ישראל."

           

5.         היצירה פורסמה הן באתר האינטרנט של הקורס והן בידיעונים שהפיקה הנתבעת.

 

6.         ביום 7.8.2006, על רקע מחלוקת שנתגלעה בין התובע לבין הנתבעת לגבי גובה שכרו של התובע, הוא סיים את תפקידו כמרכז אקדמי של הקורס. חרף זאת, ובלא לקבל את הסכמתו של התובע, הותירה הנתבעת את היצירה באתר האינטרנט של הקורס, תוך החלפת שמו של המרכז האקדמי, הוא התובע, בשמה של המרכזת האקדמית החדשה, ד"ר אפרת טולקובסקי. בנוסף, הותירה הנתבעת את שמו של התובע בראש רשימת המרצים של הקורס, עד לחודש ספטמבר 2006. כמו כן, עשתה הנתבעת שימוש בחלקים מן היצירה במסגרת הידיעון לשנים 2006- 2007, דבר המהווה לטענת התובע עיבוד אסור של היצירה.

 

            מעשים אלה של הנתבעת, כך טוען התובע, מזכים אותו בפיצויים מצטברים בגין העילות הבאות: 40,000 ₪ בגין שתי הפרות של זכות היוצרים החומרית ביצירה; 50,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית ביצירה; 20,000 ₪ בגין רשלנות; 20,000 ₪ בגין תיאור כוזב; 50,000 ₪ בגין גניבת עין; 20,000 ₪ בגין גזל מוניטין; 20,000 ₪ בגין התעשרותה של הנתבעת מן השימוש ביצירה ובשמו של התובע; 20,000 ₪ בגין הטעייה אסורה על פי חוק הגנת הצרכן; 20,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיותו של התובע; 20,000 ₪ בגין הפרת חובה חקוקה; 20,000 ₪ בגין התעשרות שלא כדין מחמת הפרסומים המפרים ו- 20,000 ₪ בגין עגמת נפש.

 

7.         הנתבעת טענה להגנתה כי היצירה כלל אינה יכולה להחשב יצירה בת הגנה לפי חוק זכות יוצרים, 1911; כי אם אכן מדובר ביצירה, הרי שהיא נכתבה במשותף עם פרופ` אשר טישלר, המנהל האקדמי של הנתבעת בין השנים 1994- 1998, ולכן התובע ופרופ` טישלר הם "יוצרים משותפים"; הנתבעת הוסיפה וטענה כי היצירה נכתבה בעת שהתובע היה עובד שלה ולכן זכות היוצרים ביצירה מוקנית לה ולא לתובע; כי בהמשך היצירה נכתבו פרטים שונים שלא על ידי התובע, כגון, תאריך פתיחת הקורס, משכו, המסלול, מספר השעות האקדמיות, מחיר הקורס ורשימת המרצים; כי בחודש ספטמבר 2006 עודכן אתר האינטרנט של הקורס ובכלל זה הוסר שמו של התובע מרשימת המרצים, כך שאם אכן היתה הפרה של זכות יוצרים, היא נמשכה מספר מצומצם של שבועות; כי התובע לא פנה לנתבעת בדרישה להמנע מפגיעה בזכויותיו; לבסוף טענה הנתבעת כי התובע אינו מומחה בתחום הנדל"ן ואין לו מוניטין בתחום זה.

 

            חשוב לציין כי עד לשלב חקירת העדים, הנתבעת לא הכחישה שהתובע אכן כתב את היצירה, הגם שטענה כי לא עשה כן לבדו. עם זאת, ובעקבות התפתחות שחלה בעת חקירתו הנגדית של התובע, הנתבעת טוענת כיום בסיכומיה כי התובע כלל אינו המחבר של היצירה, שכן היצירה הועתקה מילה במילה מפרסום שנעשה במסגרת הידיעון של הנתבעת לשנים 1998- 1999, וזאת בניגוד לטענתו של התובע, לפיה חיבר את היצירה בשנת 2001.

 

8.         נקדים ונאמר כי אין חולק שעל התביעה חלים חוק זכות יוצרים, 1911 ופקודת זכות יוצרים, שכן מעשי ההפרה הנטענים בתביעה זו בוצעו בשנת 2006, בטרם נכנס לתוקפו חוק זכות יוצרים התשס"ח- 2007.

 

מיהו המחבר של היצירה?

 

9.         השאלה הראשונה שיש לדון בה היא מיהו מחברה של היצירה.

 

10.        התובע טען בתצהירו כי חיבר את היצירה בשנת 2001 או בסמוך לכך. גרסה עובדתית זו נסתרה עד מהרה בחקירתו הנגדית של התובע, עת הוצג בפניו הידיעון של הנתבעת לשנים 1998- 1999. הידיעון עצמו לא הוגש כראיה, משום שלא גולה במסגרת הליך גילוי המסמכים, אך התובע שעיין בו מעל דוכן העדים, נאלץ להודות כי לפחות שלוש מבין הפסקאות של היצירה הן זהות לפסקאות המופיעות בידיעון לשנים 1998- 1999 (ע` 24 לפרוטוקול). באופן תמוה, התובע הכחיש את טענתה של הנתבעת לפיה פשוט העתיק את היצירה מתוך ידיעון זה, והעלה את האפשרות הבלתי סבירה לפיה הפסקאות הזהות נכתבו "מתוך הזכרון" (ע` 26 לפרוטוקול). ברי כי הפסקאות הזהות הועתקו על ידי התובע מתוך הידיעון, ואין להעלות על הדעת כי התובע ניחן בזכרון כה מופלג עד אשר חזר מילה במילה על פסקאות שלמות, רק מתוך הזכרון.

 

11.        חרף העובדה שהופרכה גרסתו של התובע בקשר למועד בו נכתבה היצירה, לא נסתרה עדותו בחקירה הנגדית לפיה הוא היה זה שחיבר את תיאור הקורס במסגרת הידיעון לשנים 1998- 1999 (ראה עדותו בע` 15 לפרוטוקול). ראה גם עדותו בע` 26 לפרוטוקול:

 

"בקטעים שאמרת שזה זהה- התשובה כן, גם אותם אני כתבתי."

 

 מכאן שהתובע פשוט העתיק יצירה של עצמו, ולפיכך, לא נשללה טענתו הבסיסית לפיה הוא היה מחבר היצירה, גם אם טעה והטעה בנוגע למועד בו חיבר את היצירה.

 

חיזוק משמעותי למסקנה כי התובע היה אכן המחבר של היצירה, גם אם היא חוברה בשנת 1998 ולא בשנת 2001, מצוי בגרסתו של פרופ` אשר טישלר, אחד מעדי הנתבעת, ומי ששימש כמנהל האקדמי של הנתבעת בשנים 1994- 1998. פרופ` טישלר העיד בתצהירו כי ביקש מהתובע לפתח את הקורס, והתובע עשה כן תחת הנחייתו ופיקוחו. גם בחקירתו, אישר פרופ` טישלר בשפה רפה כי התובע הוא שכתב את היצירה: "אני חושב שהוא, לא זוכר" (ע` 29 לפרוטוקול).

 

גם אודי אהרוני, מנכ"ל הנתבעת מאז שנת 2006, הודה בתצהירו כי היצירה נכתבה על ידי התובע, הגם שלטענתו, פרופ` טישלר היה שותף לכתיבתה (ס` 13 לתצהירו). מדובר איפוא בהודאת בעל דין מטעם הנתבעת, לפיה היצירה אכן נכתבה על ידי התובע (גם אם לא לבדו).

 

על כן, אני קובע כי התובע אכן כתב את היצירה.

 

האם מדובר ביצירה משותפת?

 

12.        ס` 16(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "חוק זכות יוצרים") קובע כי יצירה משותפת למחברים אחדים היא יצירה "שחוברה מתוך שיתוף פעולה של שני מחברים או יותר ושאין להבחין בה בין חלקו של מחבר אחד לבין חלקו של המחבר האחר."

 

הנתבעת טענה כי מדובר ביצירה משותפת לתובע ולפרופ` טישלר, שכן זה האחרון נטל חלק בכתיבת היצירה. טענה זו הופרכה בעת שמיעת הראיות, כאשר פרופ` טישלר אישר מפורשות כי לא נטל חלק בכתיבת היצירה, אלא אך ורק בקביעת התכנים שיילמדו בקורס: "הייתי עובר על מה שכתב הכותב ... ובשורה התחתונה, מה שאני לא מאשר לא עובר" (ע` 29 לפרוטוקול). וכן: "לא כתבתי באופן ידני שום דבר ... לנסח אני לא עוסק בזה, לא עסקתי בזה באף קורס בלהב." (ע` 31 לפרוטוקול).

 

            יצויין כי טענה זו של הנתבעת, לפיה פרופ` טישלר היה שותף בחיבור היצירה, נזנחה בסיכומיה, וטוב שכך, לנוכח האמור לעיל.

 

13.        הנתבעת טוענת בסיכומיה כי חלקים מן היצירה נכתבו בידי אנשיה, והיא מצביעה על מספר משפטים שנכתבו בשולי היצירה, והם כוללים את תנאי הקבלה לקורס, תאריך פתיחת הקורס, משכו, המסלול, מספר השעות האקדמיות, מחיר הקורס ורשימת המרצים. על כן, לדידה של הנתבעת מדובר ביצירה משותפת.

 

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, מי שמעיין בתוכנית הקורס אינו יודע מי כתב את היצירה ומי כתב את הפרטים הטכניים הנמצאים בשוליה, אך לא זו השאלה הרלבנטית. מה שקובע בענין זה הוא האם ניתן לקבוע מי כתב חלק מסויים של היצירה ומי כתב את חלקה האחר, אם לאו. במקרה דנן, ההפרדה לא רק שהיא אפשרית, אלא שלמעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הוא שכתב את היצירה, ואילו חלקה של הנתבעת הסתכם בציון מספר פרטים טכניים בשולי היצירה. ברור איפוא שאין המדובר ביצירה משותפת, אלא ביצירה שחלקיה ניתנים להפרדה מבחינת זהותו של המחבר, ואין גם מחלוקת כיצד יש לבצע את ההפרדה. ממילא אין מדובר ביצירה משותפת כמשמעה בס` 16(3) לחוק זכות יוצרים ואין צורך להיזקק לכל טענותיה של הנתבעת בענין שותפות בזכות יוצרים שכמוה כשותפות במטלטלין.

 

            סיכומו של דבר, יש לקבוע כי היצירה נכתבה בידי התובע לבדו.

 

האם מדובר ביצירה בת הגנה לפי חוק זכות יוצרים?

 

14.        התובע טוען כי היצירה היא יצירה ספרותית כמשמעות מונח זה בס` 35(1) לחוק זכות יוצרים. לדידו, זוהי יצירה המשלבת ליקוט מידע, הבעתו באמצעות מלל מקורי, סידור המידע באופן מוגדר וחלוקתו לסעיפים ברורים. הוא מצביע על כך שדיני זכויות יוצרים מציבים דרישות מינימליות של השקעה ויצירתיות, על מנת שיצירה מסויימת תיחשב כיצירה ספרותית הזכאית להגנה.

 

מנגד, הנתבעת טוענת כי תיאור הקורס אינו אלא ליקוט עובדות שאינו זכאי להקרא "יצירה". היא מפנה להוראות ס` 7ב` לפקודת זכות יוצרים, הקובע כי לא תהא קיימת זכות יוצרים ב"עובדה או נתון, כשהם בלבדם". לדידה של הנתבעת, תיאור הקורס הנכלל ביצירה אינו אלא תיאור עובדות או נתונים הקשורים לקורס.

 

15.        הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית:

 

            "אשר למידה הנדרשת של השקעה ושל יצירתיות נאמר: `...ראוי לציין שלפי כל הגישות אין מדובר אלא במבחנים מינימאליים, הן לעניין ההשקעה והן לעניין היצירתיות הנדרשת... השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי... נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש `שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר`, או ש`המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו"`

 

            ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ` אלישע קימרון (2000) - פורסם בנבו (ההדגשה אינה במקור).

 

על פי הפסיקה, נדרשת מאת המחבר גם מקוריות, אלא שישנה מחלוקת פוסקים בשאלה האם הכוונה ליצירתיות של המחבר, קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית, או שמא די בכך שהיוצר, המחבר, יהיה המקור ליצירה:

 

            "בסעיף 35(1) לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית", אשר יכולה להיות מושא לזכויות יוצרים כוללת, בין השאר, גם "ליקוטים" (במקור – “compilations”). כפי שנאמר, מכוח הוראה זאת "יכולה זכות יוצרים לחול על צורת עריכה או עיצוב מיוחדת" ובלבד שיש בה "יצירה מקורית מפאת המחשבה, העמל או המיומנות שהושקעו" ... כך תזכה "יצירה ספרותית", כמשמעותו של מושג זה בחוק, בהגנת זכות יוצרים רק אם היא יצירה מקורית ... כפי שנאמר: `... הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי... אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... "

 

            (ע"א 2790/93 הנ"ל. ההדגשה אינה במקור).

 

            במחלוקת פוסקים זו, הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים:

 

"המקוריות היא העיקר ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים. על כך נאמר: `לאור מטרתם של דיני זכויות היוצרים --- ברור כי המסקנה היא שאין די בהשקעה בלבד כדי להצדיק הענקת הגנה של זכות יוצרים לביטוי. מסקנה זו נתמכת הן בכך שדיני זכויות יוצרים מהווים איזון בין צרכים חברתיים מתחרים והן בהיקף ההגנה שבעל הזכות זוכה לה. התפקיד המאזן של החוק נובע מכך שמתן זכויות יוצרים על ביטוי מסויים מגביל ביטויים עתידיים אפשריים. גישה הרואה את הזכות כנובעת מעצם ההשקעה אינה רגישה דיה לאיזון חשוב זה העומד בבסיסם של דיני זכויות יוצרים. ... עם זאת, חשוב לציין כי יש הסוברים שהשקעה כלשעצמה של מאמץ, זמן או כשרון, על ידי היוצר, יכולה להעיד על קיומה של יצירתיות ... ראינו שליקוט ועריכה עשויים לבוא בגדרה של "יצירה ספרותית", כמשמעה בחוק, וכי השאלה אם קמה זכות יוצרים ביצירה נבחנת לפי מידת המקוריות שבה. עוד ראינו שלא די בכך שהיוצר השקיע ממשאביו האנושיים אלא שנדרשת גם מידה של מקוריות - לא רק ביצירה גופה אלא גם בתהליך של יצירתה - על מנת שהיצירה תזכה בהגנה."

 

(שם. ההדגשה אינה במקור. ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ` .Exin - Lines Bros S. A פ"ד מח(4), 133).

 

ניתן להמחיש את הצורך ביצירתיות ולא רק במקוריות, בדוגמא של רשימת קניות במכולת. אדם יכול להכין רשימה כזו, שצירוף המוצרים שבה יהיה יחודי ומקורי, קרי, לא נערכה מעולם רשימה הכוללת בדיוק את הצירוף של אותם מוצרים מסויימים הנכללים באותה רשימה. ייתכן גם שהכנת הרשימה ארכה זמן ודרשה מאמץ מאותו אדם, על מנת לוודא איזה מבין המוצרים אינם נמצאים ממילא בביתו ולכן יש צורך לקנותם. מאידך, ברור כי רשימת מכולת שכזו נעדרת כל יצירתיות, ועל כן אין היא ראויה להגנה של זכות יוצרים. מאידך, אותה רשימה ממש עשוייה להצביע על יצירתיות, אם היא תוכתר כרשימה של מוצרים הכרחיים לאדם הנקלע לאי בודד. יצירה כזו, למרות שמרכיביה זהים ליצירה הקודמת, עשוייה להיות ראויה להגנתה של זכות יוצרים.

 

16.        יישומו של מבחן היצירתיות לענייננו מחייב לטעמי עריכת הבחנה בין חלקיה השונים של היצירה, שכן זו אינה עשוייה מעור אחד. לא הרי שתי הפסקאות הראשונות של היצירה, כהרי הפסקאות הבאות לאחר מכן. הפיסקה שכותרתה "על הקורס" והפיסקה שכותרתה "מטרת הקורס" הן פיסקאות שיש בהן יצירתיות מסויימת. התובע בחר לתאר את טיבו של הקורס ואת מטרתו באמצעות צירופן של מילים מסויימות ובסגנון מסויים, תיאור שניתן היה לעשותו גם בדרך אחרת. אין המדובר בעובדות או נתונים "כשהם בלבדם" כמשמעות מונח זה בפקודת זכות יוצרים, אלא בצורת ביטוי אישית וייחודית של התובע, שנפח רוח חיה ברעיונות מסויימים ופרס את השקפת עולמו האינדיבידואלית בקשר לסיבות בגינן כדאי וראוי להשתתף בקורס. אין ספק כי לצורך כתיבתן של פסקאות אלה הושקעו זמן ומאמץ מסויימים מצידו (גם אם לא רבים במיוחד), ויש בהן גם יצירתיות מסויימת.

 

            שונים הם פני הדברים בקשר לייתר הפסקאות הנכללות ביצירה. תוכנן דומה יותר לאותה "רשימת מכולת" שהבאנו בדוגמא לעיל: מדובר בפירוט סתמי של הנושאים שיילמדו בקורס, שאינו אלא אוסף גולמי של עובדות או נתונים. התובע לא נפח רוח חיה ב"רשימת מכולת" זו של נושאים שיילמדו בקורס. הכנתה של רשימת זו דרשה מן הסתם זמן ומאמץ, אך היא נטולת יצירתיות כלשהי.

 

            על כן, רק הפסקאות הראשונה והשניה של היצירה יכולות להחשב כיצירה בת הגנה לפי חוק זכות יוצרים. שאר הפסקאות אינן יכולות להחשב כיצירה בת הגנה, וממילא אין צורך לברר האם הופרה זכות היוצרים של התובע ביחס אליהן.

 

            יצויין כי הפסקאות הראשונה והשניה של היצירה נכתבו על ידי התובע לכל המאוחר בשנת 1998, שכן הן מופיעות בידיעון לשנים 1998- 1999. למועד הכתיבה נודעת חשיבות לצורך הכרעה בשאלה הבאה, היא השאלה מיהו הבעלים של זכות היוצרים החומרית ביצירה.

           

מיהו הבעלים של זכות היוצרים החומרית ביצירה?

 

17.        התובע טוען כי בהיותו מחבר היצירה, הוא גם הבעלים של זכות היוצרים ביצירה. לדבריו, את היצירה חיבר בתוקף תפקידו כמרכז אקדמי של הקורס, תפקיד שמילא כקבלן עצמאי ולא כעובד של הנתבעת, ולכן הבעלות ביצירה היא שלו. מנגד, הנתבעת טוענת כי זכות היוצרים ביצירה שייכת לה, הואיל והתובע חיבר את היצירה בעת שעבד בשירותה, בין כמנכ"ל שכיר שלה ובין כמרכז האקדמי של הקורס שקיבל תשלום כנגד חשבונית.

 

18.        ס` 5 (ב) לחוק זכות יוצרים קובע:

 

            "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: בתנאי –

...

אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חבור אחר בעתון, במגזין או במכתב עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין או ממכתב עת כיוצא בזה."

 

משמע, בדרך כלל, מחבר היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, אך אם המחבר עבד בשרותו של אדם אחר בעת חיבור היצירה, והיצירה חוברה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם, אזיי הבעלות מוקנית למעביד, ולא למחבר.

 

19.        מעדותו של פרופ` טישלר עלה כי בכל הנוגע להכנת תוכנית הקורס, התובע פעל בכובעו כמרכז האקדמי של הקורס ולא בכובעו כמנכ"ל, שכן אין זה תפקידו של מנכ"ל לכתוב תוכניות של קורסים (ע` 32 לפרוטוקול). משמע, יש לבחון מה היה מעמדו של התובע כמרכז אקדמי של הקורס, מבחינת יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעת.

 

20.        כפי שצויין קודם לכן, שתי הפסקאות היחידות ביצירה הראויות להגנת זכות יוצרים, חוברו לכל המאוחר בשנת 1998, שכן הן הופיעו בידיעון שפורסם באותה שנה. התובע צירף לתצהירו חשבוניות מס בגין העסקתו כמרכז אקדמי בשנת 2003 בלבד. לא צורפו חשבוניות מס בגין שנים קודמות. עם זאת, התברר כי ברשותו של התובע ישנן חשבוניות מס נוספות, החל מיום 28.11.1999, כעולה מבקשתו (שנדחתה) לצירוף ראיות נוספות לאחר תום החקירות. משמע, אין ברשותו של התובע חשבוניות בגין התקופה שבה חיבר את שתי הפסקאות הראויות להגנה, היא שנת 1998, ולא ניתן לדעת איפוא אם בשנת 1998 שולם שכרו של התובע בגין תפקידו כמרכז אקדמי כנגד חשבונית, או שמא שולמה לו משכורת רגילה בגין עבודה זו. מה שברור הוא שבין השנים 1997- 2002 שימש התובע גם כמנכ"ל שכיר של הנתבעת, וברור איפוא כי שררו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד- מעביד באותה תקופה, לפחות בכובעו כמנכ"ל.

 

21.        גם אם אצא מתוך הנחה שבגין עבודתו בשנת 1998 כמרכז אקדמי של הקורס, שולם שכרו של התובע כנגד חשבונית מס, אין בכך די כדי לקבוע כי מעמדו היה כשל קבלן עצמאי. כידוע:

 

            "הלכה פסוקה היא כי כינוי שנתנו הצדדים ליחסים ביניהם אינו יוצר סטטוס, אלא יש לבדוק את הנסיבות כהוייתן" (ע"ע (עבודה) 300275/98 ויסלר נ` מוקד (1973) בע"מ, דינים ארצי כרך ל"ג (82) 25).

 

            המבחן לקיומם של יחסי עובד מעביד הוא מבחן מעורב, הכולל מספר מבחני משנה, אשר המשמעותי מביניהם הוא מבחן הנקרא "מבחן ההשתלבות". על פי מבחן זה, יש לבדוק את מידת השתלבותו של התובע במערך הארגוני של הנתבעת ועד כמה היווה חלק אינטגרלי ממנו. כמו כן נבחן הפן השלילי- האם לתובע עסק עצמאי משלו המשרת את הנתבעת, כאשר הדגש הוא על השאלה מי נושא בסיכוני ההפסד אל מול סיכויי הרווח.

 

            אני סבור כי יישומו של מבחן ההשתלבות לעניננו, מוליך למסקנה כי בין הנתבעת לתובע שררו יחסי עובד מעביד, גם כאשר התובע פעל בכובעו כמרכז אקדמי של הקורס, ואף אם אניח כי שכרו בגין תפקיד זה שולם לו כנגד חשבונית. נזכיר כי בשנים 1997- 2002 התובע הועסק כמנכ"ל שכיר של הנתבעת, ומכאן שהיה לו משרד ומחשב אצל הנתבעת. משרד זה שימש אותו הן לצורך עבודתו כמנכ"ל והן לצורך עבודתו כמרכז אקדמי (ראה עדותה של מירב ברטוב, לשעבר מרכזת אדמיניסטרטיבית של הקורס, בע` 10 לפרוטוקול). ברור איפוא שאת עבודתו כמרכז אקדמי ביצע התובע מתוך אותו משרד ששימש אותו כמנכ"ל, תוך שהוא נעזר לצורך כתיבת היצירה באותו מחשב ששימש אותו בכובעו כמנכ"ל, ותוך שהוא מקבל שרותי מזכירות אצל הנתבעת, מתוקף היותו מנכ"ל של הנתבעת. אמנם, התובע טען בעדותו כי חיבר את היצירה בבית, אך מיד לאחר מכן תיקן את עצמו והעיד: "יכול להיות גם בבית וגם באוניברסיטה, היו לי פה ושם מחשבים." (ע` 17 לפרוטוקול). למעשה, בהיותו מנכ"ל של הנתבעת, התובע בכבודו ובעצמו הוא שקבע את מתכונת העסקתו כמרכז אקדמי- כנגד חשבונית או כנגד משכורת, שהרי אחד מתפקידיו של מנכ"ל הוא להחליט על מתכונת העסקתם של העובדים הכפופים לו. כך למשל, התובע בעצמו הוא שחתם מטעם הנתבעת על חוזה העסקתו שלו עצמו ביום 16.9.1998 (ראה מוצג נ/2). עבודתו של התובע כמרכז אקדמי היתה עבודה אישית, שלא ניתן היה לבצעה באמצעות אדם אחר מטעמו, מה שמחזק את הנטייה לראות בו עובד של הנתבעת ולא קבלן עצמאי, היכול לשלוח ממלא מקום לביצוע העבודה. ברור איפוא כי ההבחנה בין מעמדו של התובע כעובד שכיר של הנתבעת בכובעו כמנכ"ל הנתבעת, לבין מעמדו כקבלן עצמאי כביכול בכובעו כמרכז אקדמי של הקורס, היא הבחנה מלאכותית בעליל, וכי הלכה למעשה, פעילותו של התובע כמרכז אקדמי של הקורס היתה משולבת לחלוטין במערך הארגוני של הנתבעת. גם סיכוני הרווח וההפסד בגין תפקידו של התובע כמרכז אקדמי היו מוטלים על הנתבעת, בתור מי ששיווקה את הקורס לקהל הרחב.

 

22.        סיכומו של דבר, אני קובע כי הגם שהתובע חיבר את היצירה בכובעו כמרכז אקדמי ולא כמנכ"ל הנתבעת, הוא עשה כן בהיותו עובד של הנתבעת, כאשר שררו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד מעביד. כמו כן, התובע חיבר את היצירה תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת. הואיל ולא קיים הסכם בין התובע לנתבעת בנוגע לבעלות על זכות היוצרים ביצירה, הרי שמכח הוראת ס` 5(ב) לחוק זכות יוצרים, הנתבעת, ולא התובע, היא הבעלים הראשונה של זכות היוצרים החומרית ביצירה.

 

23.        לנוכח המסקנה כי הנתבעת הינה הבעלים של זכות היוצרים החומרית ביצירה, מתבקשת המסקנה הנוספת לפיה הנתבעת היתה רשאית להמשיך ולפרסם את היצירה, הן באתר האינטרנט שלה והן במסגרת הידיעון שהפיקה. ממילא יש לדחות את תביעתו של התובע בעילה של פגיעה בזכות היוצרים החומרית ביצירה.

 

24.        למעלה מהצורך אציין כי גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה התובע הוא הבעלים של היצירה, אני סבור כי הוא נתן לנתבעת, בדרך של התנהגות, הרשאה בלתי מוגבלת בזמן ובלתי הדירה לפרסם את היצירה באתר האינטרנט שלה וכן בידיעון, משום שטיבה של היצירה הוא מסוג כזה שאין לה קיום אלא בגדרו של הקורס הנלמד אצל הנתבעת. אין המדובר ביצירה העומדת בפני עצמה, כגון שירה או פרוזה, אשר ניתן להפיק ממנה טובת הנאה כלכלית כלשהי מחוץ למסגרת הקורס של הנתבעת, אלא ביצירה שכל תכליתה היא שיווקו של הקורס. יש להניח כי לו היה מדובר בהרשאה מוגבלת בזמן, התובע היה דואג להבהיר זאת לנתבעת. אני סבור כי בזמן אמת, לו הוצבה השאלה בפני התובע, הוא היה משיב כי התמורה המשולמת לו בגין היותו מרכז אקדמי, מהווה תגמול הולם להרשאה הבלתי מוגבלת בזמן שנתן לנתבעת לפרסם את היצירה.

 

האם הופרה זכותו המוסרית של התובע ביצירה?

 

25.        לצד זכות היוצרים החומרית ביצירה, קיימת גם זכותו המוסרית של המחבר. מונח זה נועד להבדיל זכות זו מהזכות הכלכלית, היא זכות היוצרים החומרית ביצירה (ת"א (י-ם) 2366/00 בן דב נ` מזר, תק- מח 2004 (2) 7676).

 

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית (היא זכות היוצרים הכלכלית) שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

 

26.        ס` 4א` לפקודת זכות יוצרים (שבוטל בינתיים במסגרת ס` 69 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007), דן בזכות המוסרית של מחבר היצירה וקובע:

 

            "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

            (2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה.

            (3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה.

            (4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר.

            (5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה` לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]."

 

            על כן, העובדה שזכות היוצרים החומרית ביצירה שייכת לנתבעת, אינה מפקיעה את זכותו המוסרית של התובע ביצירה.

 

27.        התובע טוען כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית ביצירה במספר אופנים: היא לא ציינה את שמו בתור מחבר היצירה באתר האינטרנט של הקורס עד להסרת היצירה מן האתר בחודש ספטמבר 2006, היא לא ציינה את שמו על גבי היצירה במתכונת שפורסמה באתר האינטרנט בחודש נובמבר 2006 וגם לא ציינה את שמו בתקציר שפורסם בידיעון לשנת 2006- 2007.

 

            בנוסף, כך טוען התובע, הנתבעת ביצעה שינויים ביצירה וזאת בשתי הזדמנויות: היא שינתה את נוסח היצירה במסגרת הפרסום באתר האינטרנט בחודש נובמבר 2006 וכן קיצצה חלק מהפסקאות, שינתה את הסדר שלהן וערכה תקציר, במסגרת תקציר הקורס שפורסם בידיעון לשנת 2006- 2007.

 

28.        מנגד, הנתבעת טוענת כי "זכות ההורות" (הזכות של המחבר כי היצירה תיקרא על שמו), אינה זכות מוחלטת, אלא היא מותנית בנסיבות. זו גם הסיבה שלפי ס` 4א(1) לפקודת זכות יוצרים, נקבע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (ההדגשה אינה במקור). לטענתה, המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר, והכל תלוי בענף הספציפי שבו פורסמה היצירה.

 

29.        אני סבור כי גם בענין זה הדין עם הנתבעת. זכותו של המחבר כי היצירה תיקרא על שמו היא תלויית נסיבות ואין מדובר בזכות מוחלטת. הכל תלוי בנסיבות הענין. ברוב המכריע של המקרים, מוטלת אכן על המפרסם החובה לציין את שמו של המחבר, אך המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לאותם מקרים חריגים, בהם אין לדרוש מן המפרסם לציין את שמו של המחבר, שכן פרסום שמו של המחבר יהיה מעשה תמוה על גבול האבסורד. נזכיר כי מדובר בשתי פסקאות פונקציונליות, בעלות תוכן שיווקי גרידא (הן הפסקאות היחידות בכל היצירה הראויות להגנה של זכות יוצרים), שנועדו להסביר את הצורך והטעם בהשתתפות בקורס. אין ליצירה פונקציונלית זו כל קיום משל עצמה, זולת באתר האינטרנט של הקורס ובידיעון של הנתבעת. איש אינו מצפה כי יצירה מעין זו, בשים לב לטיבה הפונקציונלי והשיווקי, תישא את שמו של מחברה. אין המדובר בשירה, ציור או פרוזה. יהיה זה אך אבסורד אם לצידן של שתי פסקאות אלה ייאמר כי הן חוברו בידי התובע, וזאת, כאשר התובע אינו נוטל עוד כל חלק בקורס ואינו משמש בתפקיד המרכז האקדמי שלו.

 

            זאת ועוד, הואיל וזכותו של המחבר היא ששמו ייקרא על יצירתו "בהיקף ובמידה המקובלים", עליו נטל הראיה להוכיח באיזה היקף ומידה, אם בכלל, נהוג לציין את שמו של המחבר בפרסומים מסוג זה. התובע לא הרים נטל זה. אינני מקבל את טענתו כי נטל הראיה מוטל בענין זה על הנתבעת דווקא, במובן זה שהיא זו שהיתה צריכה להוכיח מה מקובל בנסיבות הענין. טעמו של דבר הוא שהקביעה לפיה זכותו של המחבר שהיצירה תיקרא על שמו תהא בהיקף ובמידה המקובלים, היא חלק מיסודות העילה, ועל כן על מי שתובע מכוחה של העילה להוכיח את כל יסודותיה, ולא רק את מקצתם. בנוסף, אינני מקבל את הטענה של התובע לפיה הוכיח מהו ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות הענין, משום שציון שמו של המרכז האקדמי על גבי היצירה כמוהו כציון שמו של המחבר. אכן, בכל הפרסומים נשוא התביעה צויין שמו של אדם מסויים: תחילה, היה זה התובע עצמו שהוצג בתור מרכז אקדמי, ולאחר מכן, היתה זו ד"ר אפרת טולקובסקי שהוצגה בתואר "ייעוץ אקדמי", אך מי שקורא את היצירה אינו אמור לדעת כי המרכז האקדמי או מי שמוצג בתואר "ייעוץ אקדמי" הוא מחבר היצירה. באותה מידה ממש יכול הקורא להניח לתומו כי אנשי השיווק של הנתבעת הם שחיברו את היצירה או אולי אחד מבין המרצים. העובדה שבמקרה דנן הוכח בראיות כי תפקידו של המרכז האקדמי הוא לכתוב את תיאור הקורס, אין בה כדי לגרום לכך שהקורא את הפרסום לפי תומו, מבין אף הוא כי המרכז האקדמי או היועץ האקדמי הוא המחבר.

 

בנוסף, הן פרופ` טישלר והן אודי אהרוני העידו כי לא נהוג לתת קרדיט למחברי התקצירים של הקורסים (ע` 31 ו- 46 לפרוטוקול), כך שהוכח מבחינה פוזיטיבית כי מתן קרדיט על יצירה כזו אינו דבר מקובל.

 

            יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א. (ת"א) 1299/04 שוקי קוק נ` סיון אין האוס בע"מ, בעמ` 5 - פורסם בנבו:

 

"בספרות המשפטית - המתבססת על מעט הפסיקה בשאלה זו - נקבע כי: `הזכות שיצירה תיוחס ליוצרה אינה אבסולוטית. לא כל שימוש ביצירה מחייב ציון שם היוצר` (יהושע ויסמן, "הזכות האישית (moral droit) בדיני זכות יוצרים", תשמ"ט, מחקרי משפט ז` עמוד 51, פסקה 11. ההדגשה אינה במקור - נ.א) `יש לציין את שמו של היוצר על יצירתו כאשר הדבר אפשרי בצורה המקובלת. ... בצורה ובסדר שמקובלים בענף זה. ... הצדדים חייבים להביא בפני בית המשפט ראיות על הדרך שנהוגה בכל ענף וענף ולגבי כל סוג של יצירה` (שרה פרזנטי, "דיני זכויות יוצרים", מהדורה שניה, 2000, חלק שני, עמודים 855-854. ההדגשה אינה במקור - נ.א) `יש לקבוע בכל מקרה על פי ראיות, מהם המידה וההיקף הנהוגים בקשר ליצירות מהסוג הנדון בתביעה. ... ביצירות מסוימות, ייתכן, כי על פי הנוהג המקובל אין מציינים כלל את שם המחבר` (טוני גרינמן, "זכויות יוצרים", 2003, עמודים 531 ו-533. ההדגשה אינה במקור - נ.א) ... במקרה שלפנינו הובאו בפני בית המשפט ראיות לכאן ולכאן בשאלה האם קיימת חובה לפרסם את שמו של התובע כ"מחבר" התמונות בהן נעשה - אם נעשה - שימוש בפרסומי הנתבעות עבור רדד. כאמור לעיל, אחת מאותן ראיות היא הקטלוג שהפיק הסטודיו של התובע עבור רדד - שגם בו לא ניתן קרדיט פרטני לצלם התמונות, והדברים אומרים דרשני. לפי שיטתנו המשפטית על התובע מוטלים נטלי הראיה וההוכחה כי בתחום הפרסום המסוים בו פועלים הצדדים ציון שם הצלם חוסה במסגרת "ההיקף והמידה המקובלים". במסכת הראיות שהובאה בפני לא הוכח כי מקובל בענף הצילום המסחרי לציין את שם הצלם." (ההדגשות בקו הן בגוף פסק הדין).

 

30.        גם אם הייתי מגיע למסקנה כי הופרה זכותו של התובע שהיצירה תיקרא על שמו, הרי שבשים לב לכלל נסיבות הענין ולטיבה השיווקי של היצירה, מדובר בזוטי דברים, או במעשה של מה בכך, שאינם מצדיקים הגשת תביעה משפטית. נזכיר כי לפי ס` 4א`(3) לפקודת זכות יוצרים, הפרתה של הזכות המוסרית היא עוולה אזרחית שפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") חלה עליה. ס` 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו "מעשה של מה בכך", קובע כי "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנותנות בתלונה על כך". על כן, גם כאשר מבחינה טכנית בוצעה הפרה של זכות מוסרית, עדיין נתון לבית המשפט שיקול הדעת שלא לחייב את המפר בתשלום פיצויים לנפגע, כאשר מדובר בענינים פעוטים או בעניינים של מה בכך. כפי שנפסק בע"א 3901/96 הועדה המקומית לתכנון נ` יהודית הורוויץ פ"ד נו(4), 913:

 

"כלל עתיק יומין הוא שאין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, "זוטי דברים" (כמו שנאמר "De Minimis non curat lex") כך אין דרכו לעסוק גם בפגיעה מזערית בזכות. כלל זה מקובל בשיטות משפט רבות, וגם בשיטתנו חולש הוא על תחומי משפט שונים, בין מכוח הוראה מפורשת בחוק ובין מכוח הפסיקה. ... בתחום דיני הנזיקין, לפי הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו, בין היתר, ע"א 403/73 ברוך ומלכה בצלאל נ` שושנה וציון סימנטוב, פ"ד כ"ט(1) 41, 44; ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ` בית חולים "כרמל" חיפה, תקדין-עליון 574 (3)99; ...)"

 

אני סבור כי מרכז אקדמי בר דעת ובעל מזג סביר, לא היה בא בתלונה על כך שמספר משפטים בעלי תוכן שיווקי - שחיבר לפני שמונה שנים לצורך פרסום באתר האינטרנט ובידיעון של המוסד האקדמי, כאשר קיבל תמורה כספית מלאה מאת המוסד האקדמי שבשרותו הועסק שנים רבות - ימשיכו לשמש את המוסד האקדמי בלא ציון שמו של המחבר, גם לאחר סיום הקשר המסחרי בין השניים.

 

31.        באשר לטענת התובע בענין השינויים שביצעה הנתבעת ביצירה, מדובר בשינויים במסמך שצורף כנספח ב` לסיכומיו (היצירה כפי שפורסמה באתר האינטרנט של הנתבעת בחודש נובמבר 2006) ובמסמך שצורף כנספח ג` לתצהיר הנתבעת (תקציר הקורס בידיעון). אני סבור כי אין המדובר כלל ועיקר בסילוף היצירה או בפעולה שיש בה משום הפחתת ערכה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. במסמך נספח ב` לסיכומי התובע הושמטה הפיסקה הדנה במטרת הקורס, ואילו במסמך נספח ג` לתצהיר הנתבעת שונה סדר המשפטים והושמטו חלק מהמשפטים המופיעים ביצירה המקורית. הואיל ומדובר ביצירה פונקציונלית בעלת אופי תכליתי, שנועדה אך ורק לשווק את הקורס, אינני סבור כי השינויים וההשמטות סילפו או פגמו ביצירה, או שהפחיתו כהוא זה מערכה. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, ולא תחושתו הסובייקטיבית של המחבר. בצדק טוענת הנתבעת בסיכומיה כי מי שטוען לפגיעה ביצירה צריך להוכיח כי השינוי שנעשה פגע במאפייניה היצירתיים של היצירה, מה שלא ארע כאן. יפים לעניינו הדברים שנאמרו בת.א. (חי`) 977/86 פרופ` אבשלום טאו נ` הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל בע"מ (1992) - פורסם בנבו:

 

"נראה לי, כי יש לפרש את הסעיף כך, שהסיפא המתייחסת לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר, תפורש כמתייחסת גם לרישא של הסעיף, ובאופן כזה כל השינויים למיניהם, המוזכרים בסעיף, יהוו פגיעה בזכות היוצרים אם גרמו לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר. את הביטוי "פגיעה בשמו או בכבודו..." יש לפרש פירוש מרחיב, הכולל גם פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי משמעותי הפוגע במאפייניה היצירתיים, או שוללם, שכן, שינוי כזה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר כאמן. סבורתני, כי הפירוש הנ"ל יגשים את מטרתו המוצהרת של המחוקק ללכת בעקבות אמנת ברן שאומצה, וכי אין הוא עומד בסתירה למבנה התחבירי של המשפט, המהווה את הסעיף (אף שניתן היה לנסחו בצורה מוצלחת יותר). אינני רואה טעם בהבחנה בין "פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה", שלגביה נדרשת פגיעה בכבודו או בשמו של המחבר, לבין "סילוף", "פגימה" או "שינוי אחר", לגביהם לא תידרש פגיעה כזו. נראה לי, כי סילוף, פגימה, פעולה שיש בה הפחתת ערך, או שינוי אחר ביצירה, שיש בהם כדי לבטל, להעלים, או לפגוע במרכיביה היצירתיים, פוגעים בכבודו של המחבר ולפיכך, אם אכן התוספת מהווה שינוי כזה, יש בה משום הפרת זכות היוצרים של מחברה. הביטוי "פגיעה בכבודו או בשמו של המחבר" הינו מסגרת שיש למלאה בתוכן. אין בכוונתי וגם לא בכוחי לנסות ולהגדיר פגיעה כזו, או להציב קריטריונים לקביעת מהותה, טיבה והיקפה. נראה לי, שגם אין זה רצוי לעשות כן ויש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו. ... נראה לי, שאין להציב - לעניין פגיעה בכבודו של אדם - רק מבחן סובייקטיבי, אלא יש להעמיד את ההיפגעות הסובייקטיבית במבחן אובייקטיבי של סבירות." (ההדגשות אינן במקור)

 

32.        גם כאן, אף אם הייתי מגיע למסקנה שהשינויים שבוצעו ביצירה מהווים סילוף או פגימה כלשהי בה, הרי שמדובר בפגיעה של מה בכך, שלפי ס` 4 לפקודת הנזיקין, אינה מצמיחה עילת תביעה.

 

33.        סיכומו של דבר, יש לדחות את התביעה בגין פגיעה בזכותו המוסרית של התובע.

           

 

האם בוצעו עוולות אחרות כלפי התובע?

 

34.        התובע טוען כי הנתבעת עשתה שימוש בשמו ובמוניטין שיצא לו ללא רשותו, בכך שעד לחודש ספטמבר 2006 היא כללה את שמו באתר האינטרנט של הקורס, כראשון ברשימת המרצים בקורס. בכך היא גזלה שלא כדין את המוניטין שלו, ביצעה עוולות של גניבת עין, הפרת חובה חקוקה, תיאור כוזב, פגיעה בפרטיות, עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות.

 

            במה דברים אמורים? נספח ז` לתצהירו של התובע הוא צילום של אתר האינטרנט של הקורס. בשולי הדף, באותיות זעירות, מופיעים שמות המרצים בקורס, לצד שאר פרטים טכניים הנוגעים לתנאי הקבלה, תאריך הפתיחה, מחיר ההשתתפות בקורס וכו`. שמו של התובע מופיע באותיות זעירות, כראשון מבין שמותיהם של חמישה מרצים בקורס.

 

            אין בידי לקבל את טענותיו של התובע בקשר לפרסום זה.

 

יש לציין כי באופן תמוה, התובע כלל לא טרח לפנות אל הנתבעת בדרישה להסיר את שמו מאתר האינטרנט של הקורס, כפי שניתן היה לצפות כי ינהג אם אכן הפרסום גרם לו צער ועוגמת נפש של ממש (ראה עדותו של אודי אהרוני, מנכ"ל הנתבעת, בע` 46 לפרוטוקול).

 

לגופו של ענין, מדובר בפרסום שנמשך זמן קצר ביותר: התובע הודיע לנתבעת על סיום ההתקשרות ביניהם ביום 7.8.2006, ושמו הוסר מאתר האינטרנט כבר במהלך חודש ספטמבר 2006, אף מבלי שהוא יטרח לבקש זאת מהנתבעת. ברי איפוא כי השארת שמו בראש רשימת המרצים בקורס, במשך תקופה של כחודש ימים, נבעה מטעות בתום לב של הנתבעת ולא מתוך כוונה פסולה לנצל את המוניטין של התובע ולהתעשר על חשבונו שלא כדין. פשיטא שאם היתה כוונה של הנתבעת לנצל את המוניטין של התובע, היא לא היתה טורחת להסיר את שמו, ביוזמתה שלה, מרשימת המרצים בקורס בחלוף חודש ימים בלבד.

 

35.        התובע טוען כי פרסום שמו מהווה פגיעה בפרטיותו לפי ס` 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), משום שמדובר בשימוש בשמו לשם ריווח. על פי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ` מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, חוק הגנת הפרטיות מפצה אדם בגין פרסום שמו למטרת רווח רק אם נגרם לו נזק נפשי. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי נגרם לתובע נזק נפשי מחמת ענין כה פעוט של פרסום זמני שהוסר ביוזמת הנתבעת אף מבלי שהתובע יטרח לבקש ממנה לעשות כן. בנוסף, חלה הוראת ס` 6 לחוק הגנת הפרטיות, שעניינה מעשה של מה בכך, הקובעת כי "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש." (השווה ת.א. (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ` שלומי בוצ`צ`ו , בעמ` 8 - פורסם בנבו). בצדק טוענת הנתבעת בסיכומיה כי אין להקיש לעניננו מאותם מקרים שנדונו בפסיקה, אליהם מפנה התובע בסיכומיו, בהם נעשה שימוש בשמו של אדם במסגרת מסע פרסום טלויזיוני רחב (פרשת "דוד הכי טוב", בגדרו של ת.א. 6157/04 דבש נ` אדלר חומסקי וכן פרשת מקדונלד בגדרו של ע"א 8483/02 הנ"ל).

 

36.        באשר לטענה לפיה הנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבונו של התובע בשל אותו פרסום זמני וזניח, הרי שלא הוכחה התעשרות כזו. לא הוכח כי פרסום שמו של התובע כאחד מן המרצים בקורס, הוא שגרם לרישומו של סטודנט כלשהו לקורס.

 

37.        באשר לטענה בענין גזל המוניטין של התובע, הרי שלא שוכנעתי כי פרסום זמני ובשוגג באתר אינטרנט של קורס, באותיות זעירות, של מרצה שאך לפני חודש אכן שימש כמרצה בקורס, כמו שקרה במקרה דנן, עולה כדי גזל של מוניטין. בנוסף, לא הוכח שוויו של אותו פרסום, ולא הוכח שיעורו של הנזק שנגרם לתובע בגינו. גם אם הייתי מגיע למסקנה כי מדובר אכן במעשה שמבחינה מילולית צרה נחשב לגזל לפי ס` 52 לפקודת הנזיקין, הרי שזוהי דוגמא מובהקת של מעשה של מה בכך, לפי ס` 4 לפקודת הנזיקין, סעיף שנועד למנוע מצבי אבסורד כמו בעניננו.

 

38.        התובע טוען כי פרסום שמו בין שמות המרצים בקורס מהווה עוולה של גניבת עין לפי ס` 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), וכן מדובר בתיאור כוזב לפי ס` 2 לחוק עוולות מסחריות. אינני מקבל טענות אלה. לפי ס` 4 לחוק עוולות מסחריות, עוולה של גניבת עין או תיאור כוזב מתקיימת רק כאשר העוסק התובע נפגע או ניזוק מגניבת העין או מן התיאור הכוזב, במהלך עסקו או בקשר לעסקו. במקרה דנן, לא הוכח ואף לא נטען כי הפרסום הזמני גרם נזק לעיסוקו של התובע כמרצה. בנוסף, ס` 11 לחוק עוולות מסחריות, מחיל על החוק את הוראות פקודת הנזיקין, לרבות הוראת ס` 4 לפקודת הנזיקין, בגין מעשה של מה בכך, עליה כבר עמדנו לעיל. ולבסוף, בגין עוולה של תיאור כוזב לא ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק (ראה ס` 12 לחוק עוולות מסחריות), ולכן התובע צריך היה להוכיח את נזקו, דבר שלא עשה.

 

39.        אין גם בסיס לעילת התביעה המבוססת על חוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). אכן, לפי ס` 31(א) לחוק הגנת הצרכן, ישנה עילת תביעה לעוסק שנפגע במהלך עסקו, מחמת הטעייה שביצע עוסק אחר, אך במקרה דנן לא הוכחה כל פגיעה במהלך עסקו של התובע. בנוסף, ס` 31(א) לחוק הגנת הצרכן מחיל את הוראות פקודת הנזיקין, לרבות את הוראת ס` 4 לפקודת הנזיקין.

 

40.        ככל שהופרה כלפי התובע חובה חקוקה, הרי שמדובר במעשה של מה בכך לפי ס` 4 לפקודת הנזיקין. הוא הדין בטענה לפיה מדובר ברשלנות מצידה של הנתבעת. מקובלת עליי הטענה כי הותרת שמו של התובע ברשימת המרצים היתה מעשה רשלני מצידה של הנתבעת, אך מדובר ברשלנות של מה בכך, שאדם סביר ובר דעת, בעל מזג רגיל, לא היה תובע פיצוי כספי בגינה, אלא היה דורש להסיר את שמו מן הפרסום. במקרה דנן, הפרסום תוקן ביוזמתה של הנתבעת מבלי שהתובע אפילו יפנה אליה בדרישה כזו. לכך יש להוסיף כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו מחמת הפרסום השגוי, ואפילו לא טען בתצהירו כי נגרמה לו עגמת נפש עקב כך (ראה ס` 16 לתצהירו, בו הסתפק בציון העובדה כי שמו נותר בראש רשימת המרצים). גם עגמת נפש היא נזק שיש להוכיח, ככל שאר הנזקים.

 

סוף דבר

 

41.        מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

 

42.        המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ח בכסלו, תשס"ט (25 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים הנ"ל.

 

                                                                                

חגי ברנר, שופט

 

 

 



25/12/2008



חדשות
ישראל  | חוק זכויות יוצרים החדש  
ישראל  | יום עיון בנושא: חוק זכויות יוצרים 2007: היום שאחרי...  
ישראל  | ערב עיון לרגל פרסום הספר ``מושג הבעלות בזכויות יוצרים``  

מאמרים
ישראל  | ``השביל הזה מתחיל כאן`` - על זכויות יוצרים במסלולי טיולים  
ארצות הברית  | קרי עשוי לעמוד בעד שינויים לחוקי זכויות היוצרים  
ארצות הברית  | ``פארודיה`` האם מגינה גם באינטרנט?  

פסיקה
ישראל  | תא 3087-12-10 אתיקה השקעות בע"מ ואח' נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ ואח'  
ישראל  | עא 9183/09 ‏The Football Association Premier League Limited‏ נ' פלוני  
ישראל  | תא 5792-09 (שלום ירושלים) גבאי ואח נ החשב הכללי משרד האוצר ואח  

חקיקה
ישראל  | חוק זכות יוצרים, התשס``ח – 2007  
ארצות הברית  | חוק זכות יוצרים בארה``ב  
ישראל  | הצעת חוק זכות יוצרים (מדיה דיגיטאלית), התשס``ו-2006  

מקורות מקוונים
ישראל  | המרכז הישראלי לשמירה מקוונת על זכויות יוצרים  
אירלנד  | איגוד זכויות היוצרים של אירלנד - CAI  
אוסטרליה  | הסוכנות לזכויות היוצרים  





מדורים

 

קניין רוחני

לשון הרע

מידע כללי

הגנת הפרטיות

מסחר אלקטרוני

זכויות יוצרים

לשון הרע

אילון ושות` עורכי דין

דואר זבל

מניות, ניירות ערך

סימני מסחר

תביעת לשון הרע

אודות דיני רשת

משרדי עורכי דין

מונופולין, הגבלים עסקיים

פטנטים

לשון הרע בפייסבוק

ניהול משברים

קניין רוחני

שמות מתחם

 

 

חוקרים פרטיים

סקס פורנוגרפיה

דואר אלקטרוני

סוגיות בזכויות יוצרים

פלילים

מומחים יועצים

שיתוף קבצים

עבודה

זכויות יוצרים בתמונות

עבירות מחשב

עו"ד אביב אילון

מנהל סחר אלקטרוני

ריגול ומעקב

זכויות יוצרים במוזיקה

עבירות אינטרנט

יעוץ משפטי

הימורים

ספקי שירותים

זכויות יוצרים בתוכנה

הונאה

 

סמכות שיפוט

טרור קיברניטי

זכויות יוצרים בוידאו, סרטים וטלויזיה

פלילים

 

בורורות גישור

מנועי חיפוש באינטרנט

זכויות יוצרים בפרסום

 

 

פדופיליה

ילדים

רישום זכויות יוצרים

 

 

אתיקה

נשים

שמירת זכויות יוצרים

אינדקס ויזואלי


בחירות אלקטרוניות

גברים

 

קטעי וידאו


מילון מונחון

משפחה

 

חדשות עיתונות


אנונימיות

פורומים

 

משרדי עורכי דין


נוטריון

חברת המידע

 

משפטים


חוזים הסכמים

ננו טכנולוגיה

 

 


מכשירים חכמים

גירושין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          שותפי תוכן 

 

 

פטנטיםתאונת אופנוע | תאונות דרכים | תוכנית עסקית

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אביב אילון 1999-2019